שנת תשפ"ג| שבת פרשת תרומה

פרשת השבוע: על זכות ערעור ועל חוק ומשפט (חלק ג)

הסוגיות המשפטיות, ארגון מערכת בתי הדין, בחירת השופטים וסדרי הדין יעסיקו אותנו גם השבוע.

"וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (שמות י"ח כא).

הספורנו מעיר: "כי אמנם כשיהיו ד' מדרגות זו למעלה מזו (עשרות, חמישים, מאות, אלפים), הנה ישפוט הקטן ראשונה, והצועק על פסק דינו יצעק אל הגדול ממנו, ומן השני אל השלישי ומן השלישי אל הרביעי, ובכן יהיו מעטים הבאים לפניך (לפני משה) לדין".

המלבי"ם באילת השחר (שם), מעלה את האפשרות שניתן ללמוד ממשה ויתרו, כי ניתן לערער על החלטת בית הדין, ונשאר בצריך עיון: "ובעצם דבריו צ"ב וכי מדאורייתא יש מושג של ערעור על פסק והולכים לב"ד אחר?!" תמיהת המלבי"ם מבוססת על הקביעה המופיעה במסכת בבא בתרא: "בית דינא בתר בית דינא לא דייקי" (דף קלח ע"ב) ועל הסברי הראשונים שם שהנחת היסוד היא שבית הדין הראשון לא טעה. המלבי"ם רומז לתירוץ שרק מדאורייתא אפשר לערער, אבל חכמים סגרו את הדרך, כנראה מתוך רצון למנוע סחבת, שנגרמת מערעור חוזר כמה פעמים. אבל, בראשונים לא מצאנו רעיון מסוג זה. ההיפך, מצאנו דברים מפורשים המצדדים באפשרות של ערעור.

נביא מדברי שו"ת המהר"מ מרוטנברג, שתשובותיו שימשו בסיס לחלקים חשובים של פסקי חכמי אשכנז, וז"ל: "וששאלת אם יכול אדם לערער על ב"ד ולהזמינם לדין נראה דיכול דהא לא שמעינן שהיה חרם או תקנת הקהל מלערער על הדיין אדרבא מעשים בכל יום שמערערים על הדיינים" (דפוס פראג סימן תשטו).

ראיה לדברי המהר"מ ניתן להביא מהסוגיא במסכת סנהדרין, שם מצינו: "כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו. ... ואם אמר: כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני - כותבין ונותנין לו" (דף לא ע"ב). בפשטות, גם לרבי אליעזר שדנים בשלב ראשון במקום בו התעורר הסכסוך, המפסיד רשאי לבקש את נימוקי הפסק, להעביר את הדיון לבית דין שיש בו מומחים יותר חשובים, ולבקש מהם לבחון את הפסק.

כך גם פסק הרמב"ם על פי פרשנותו של הבית יוסף: "ונראה מדברי הרמב"ם דאפילו בשנתעצמו לא אמרו שכותבין ונותנים אלא כשדן אותם בית דין קטן משום דחיישינן שמא טעו אבל אם דן אותם בית דין הגדול אין כותבין ונותנין לו דלא חיישינן בהו לטעותא" (טור חושן משפט סימן יד) וכן פסק הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' יד סע' ד בהגהה).

עוד מוסכם כי אם מראש הוסכם שיש זכות ערעור, אי אפשר למנוע זאת.

נוסיף כי יש הסכמה בין הפוסקים שאם הדיון הראשון נעשה בכפיה יש זכות ערעור, וכן שאם בית הדין הראשון הסכים להגשת ערעור מותר לעשות זאת.

זכות הערעור בימנו נובעת גם מהנחת היסוד, שבוודאי בדורות האחרונים, יש מקום להגדיר כי בהתקיים תנאים מסוימים הערעור נצרך, מאחר ולא ניתן להניח שהדיין או הדיינים אינם טועים אף פעם.

לכן, בשטר הבוררות של רשת בתי הדין "ארץ חמדה – גזית" נקבע מראש, שהצדדים מסכימים וחותמים כי ברירת המחדל היא שיש זכות ערעור, והיא מותנת בבדיקה של אב"ד שלא השתתף בדיון. אב"ד זה  יחליט אם יש צדק, לפחות למראית עין, בבקשת הערעור. אם תשובתו חיובית, לאב"ד מצטרפים שני דיינים חדשים הבודקים לעומק את הערעור. כך מונעים, ביתר שאת, אפשרות של טעות, אבל גם לא גורמים לעיכוב מיותר בהליך, עקב ערעור אוטומטי של המפסיד.

המעוניינים להעמיק ולהרחיב את ידיעותיהם בנושא זכות הערעור, יוכלו לעיין במאמרו הממצה של בוגרנו, מנהל רשת בתי הדין "ארץ חמדה - גזית" הדיין הרב עדו רכניץ, תחת הכותרת "ערעור על פסיקת בית הדין לממונות", ניתן למוצאו בספריית אסיף (asif.co.il).

לצערנו, האדמה עדיין רועדת, מהרבה בחינות, מנינו אותן בשבועות הקודמים,

היא זועקת תעשתו!!! לפני שיהיה, ח"ו, מאוחר מדי.

הקב"ה אוהב יהודים שאוכלים האחד עם השני,

 ולא יהודים שמנסים לדחוף אצבע, האחד לעין של השני.

כך מצינו במסכת סנהדרין: "גדולה לגימה (שני יהודים שאוכלים ושותים יחד), שמקרבת את הרחוקים, ומשרה שכינה (אפילו) על נביאי הבעל" (דף קג ע"ב).

רוב הציבור מסכים שיש לשפר את מערכת המשפט,

אבל רוב הציבור סובר שיש לעשות זאת בהסכמה, באהבה ובהערכה הדדית.

נתפלל כולנו כי נתבשר בקרוב, שאכן התחיל תהליך שכולנו נרוויח ממנו, והקב"ה ירווה נחת מאתנו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר