שנת תשפ"ג| שבת פרשת כי תשא

חמדת השבת: מוקצה מחמת חסרון כיס

למדנו בעבר שרבי שמעון ורבי יהודה חולקים ביחס לסוגי המוקצה. רבי יהודה סובר שישנם סוגים רבים של מוקצה, ולמעשה מצמצם את רשות השימוש ברוב מוחלט של החפצים והכלים שאינם נדרשים לכבוד ועונג שבת. רבי שמעון סובר שהמוקצה המרכזי הוא מוקצה מחמת גופו, כלומר, כל דבר שאינו כלי ואינו אוכל. מעבר לכך יש כלים שמלאכתם לאיסור, המותרים בטלטול, אך רק לצורך גופם או מקומם. לשיטתו באופן כללי כלים מותרים בשימוש בשבת. 

הגמרא (שבת דף קנז ע"א) אומרת שרבי שמעון מודה שמוקצה מחמת חסרון כיס אסור בטלטול בשבת. נברר מדוע רבי שמעון מודה דווקא ביחס למוקצה המסוים הזה. 

הגמרא (שם דף קכג ע"א) מבררת אם מותר לטלטל כלים שמלאכתם לאיסור לצורך שימוש בהם. הגמרא מסיימת באמירה שהכלים שהמשנה אסרה בטלטול הם כלים שמייחדים עבורם מקום. 

מתוך הדיון עולות שתי שאלות שיש לברר ביחס למוקצה מחמת חסרון כיס:

א.   כל הכלים שמוזכרים בסוגיה הם כלים שמלאכתם לאיסור. האם זה מאפיין הכרחי בכדי להיחשב מוקצה מחמת חסרון כיס?

ב.   האם ייחוד המקום לחפץ הוא תנאי הכרחי להגדרתו כמוקצה מחמת חסרון כיס? 

בסוגיה נוספת (דף מה ע"א) מנסים לברר מדוע הברייתא אוסרת לטלטל מנורה גדולה. רב יוסף מציע שאסור לטלטל אותה מפני שמייחדים לה מקום. אביי דוחה את דבריו בטענה שמייחדים מקום גם למיטות (כילות חתנים), ואף על פי כן מותר לטלטל אותן בשבת! לכן אביי אומר שמדובר במנורה מתפרקת (של פרקים), והחשש הוא שיעבור על תולדה של איסור בונה. 

מתוך היחס בין הסוגיה עולות שלוש שיטות מרכזיות בראשונים וראשוני האחרונים:

א.   בעלי התוספות אומרים שקביעת מקום היא הקריטריון המשמעותי ביותר לקביעת חפץ כמוקצה מחמת חסרון כיס. אם כך, כיצד אביי נראה כדוחה את הקריטריון הזה? הם מסבירים שאביי מצביע על כך שהדוגמאות בסוגיה זו אינם עומדים ברף קביעת המקום הדרושה. מיקום המנורה אינו קבוע דיו בכדי להצדיק את ההגדרה הזאת, בדומה למיטה שאינה קבועה דיה. עולה מכך שאין דרישה שמלאכתו של הכלי תהיה לאיסור בכדי שיוגדר כמוקצה מחמת חסרון כיס; אילו המיטה הייתה קבועה לחלוטין המקומה, יתכן ואף היא הייתה מוקצה מחמת חסרון כיס. הגרש"ז מציע שני סוגי חפצים שלדעת בעלי התוספות יוגדרו כמוקצה מחמת חסרון כיס: 1. מוצרי אומנות למיניהם, שמקובל לקבוע עבורם מקום קבוע כדי להגן עליהם. 2. כלי עבודה, שאדם לוקח ממקומם לבצע את ייעודם, ומיד משיב אותם למקומם, גם נחשבים דברים שמייחדים להם מקום (מכיוון שהסוגיה בדף קכ"ג עסקה בכלי עבודה, בהכרח יהיו כלי עבודה הכלולים בהגדרה זו).

ב.   הפני יהושע מציע הסבר אחר לסוגיה (וכדבריו נשמע מחלק מן הראשונים). בעוד מספר שבועות נלמד מחלוקת אם מנורה היא כלי שמלאכתו לאיסור. הפני יהושע מסביר שרב יוסף ואביי סוברים שמנורה איננה כלי שמלאכתו לאיסור. רב יוסף מציע שעצם קביעת המקום הופכת את המנורה למוקצה. אביי אומר שזה לא יתכן: הרי יש כלים אחרים (כמו מיטות) שקובעים להם מקום, ואף על פי כן אינם מוקצים! לכן מסקנת אביי היא שכלי לא יהיה מוקצה מחמת חסרון כיס אלא אם כן יושלמו שני התנאים: הוא יהיה כלי שמלאכתו לאיסור, ושאדם מייחד לו מקום ומקפיד שלא לטלטלו משם ללא סיבה. 

לפי כל אחת מן השיטות אפשר לבאר מדוע רבי שמעון מודה דווקא ביחס למוקצה מחמת חסרון כיס.

בעלי התוספות סוברים שהבחירה של האדם להגדיר מיקום קבוע ומיוחד לחפץ מוציא אותו מכלל הדברים שאדם מתכוון לטלטלם בשבת. יש כאן הקפדה מסוימת שגורמת לרצון פעיל שלא יטלטלו את החפץ, אלא ישאירו אותו במקומו. לכן רבי שמעון מודה. 

הפני יהושע, לשיטתו, מסביר אחרת: מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך השימוש בו. כלומר, מכיוון שיש לכלי שימוש חלופי, מותר לטלטלו לצורך השימוש האחר. לדוגמא: פטיש נועד לבנייה. אך אם אדם רוצה לפצח אגוז בעזרתו, הדבר מותר. שבולי הלקט מסביר שבשעה שהאדם נוטל את הפטיש לפצח בעזרתו את האגוז, באותה עת הוא מוגדר אצלו ככלי שמלאכתו להיתר, שהרי כרגע האדם הגדיר את הפטיש כ"כלי שמלאכתו לפיצוח אגוזים", ולא כ"כלי שמלאכתו לבנייה". לכן מותר לטלטל את הכלי לצורך השימוש בו: מכיוון שבאותה עת הוא כלי שמלאכתו לאיסור! 

לעומת זאת, אם יש הקפדה חמורה על הטלטול של הכלי ללא צורך, ממילא בכניסת השבת דעתו של האדם היא שהכלי הזה יישאר כלי שמלאכתו לאיסור, ולא יהיה לו שימוש אחר. לכן אין היתר  לטלטל אותו כלל. 

בשבוע הבא נלמד את השיטה השלישית, שיטת הרמב"ם, ונברר את ההלכה למעשה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר