שנת תשפ"ג| שבת פרשת כי תשא

הלכה פסוקה: הרמת מסך והצמדה למדד בחוב שלא הוחזר במועד

'ארץ חמדה גזית' ירושלים / אלול תשפ"ב / תיק 82098

המקרה בקצרה: התובעת הפקידה מכל מיני סיבות סכומי כסף מזומן והמחאות אצל הנתבע כהלוואה בחברה שלו, והוסכם ביניהם כי הכסף ישא ריבית שנתית של 10%. בחוזה נכתב כי בתוך חודש עד חודשיים מדרישת התשלום בחזרה, יש לשלמו. בין הצדדים מחלוקת על גובה הסכום שהועבר, ויש טענות רבות בנושא, אולם מוסכם בין הצדדים שחלקו הגדול של הסכום לא נפרע, למרות בקשת התשלום של התובעת.

לטענת הנתבע הכסף ניתן לצורך הלוואה לחברה וכיוון שאין נכסים לחברה, ממילא אין מהיכן לשלם. בנוסף בפועל הכסף הופקד בחשבון הפרטי של אשתו שנחסם ולכן הוא לא יכול להחזיר אותו. עוד טען שהוא הלווה לתובעת סך 20,000 ₪ שניתן לראות בו פירעון של החוב.

הנתבע הגיש תביעה נגדית בסך 50,000 ₪ על לשון הרע, שכן התובעת הדפיסה נגדו כרוזים על כך שהוא לא מחזיר כספים והוא נוכל. התובעת מודה שאכן הדפיסה כרוזים, אך לטענתה הכרוזים לא פורסמו אלא רק ניתנו לנתבע כאיום במטרה לקבל בחזרה את הכסף.

פסק הדין: הנתבע חייב באופן אישי לשלם לתובעת 47,265 ₪ עבור החזר ההלוואה בתוספת הצמדה, ועוד 2,875 ₪ עבור הוצאות משפט, במידה והוא לא ישלם את הכסף, אלא היא תצטרך לאשר את פסק הדין בבית משפט עליו לשלם עוד 2,500 ₪ נוספים. התביעה הנגדית על ההלוואה ועל לשון הרע – נדחית. 

נימוקים בקצרה:

1.   גביית הקרן בהלוואה עם ריבית

התובעת הלוותה לנתבע בריבית בלי היתר עיסקה, לדעת הרמ"א (חושן משפט סימן נב, א) אמנם, אין לגבות בשטר כזה גם את הקרן עצמו, ופוסקים אחרים חלקו עליו. אמנם במקרה שלנו גם הרמ"א עצמו יסבור שחייבים לשלם, משום שהחוב לא נכתב יחד עם הריבית. 

2.   למי ההלוואה ניתנה?

בין הצדדים אין מחלוקת כי הנתבע קיבל את הכסף, אולם הם חלוקים בשאלה האם הנתבע קיבל את הכסף כנציג של החברה שלו, או כאדם פרטי. שני הצדדים איבדו את החוזה, לכן לא ניתן ללמוד מהחוזה דבר. לטענת הנתבע ההסכם היה עם החברה, ולכן לא ניתן לחייב אותו באופן אישי.

ממסמכים שונים עולה שהתובעת ידעה על החברה של הנתבע, ולכן לדעת רוב הדיינים ההלואה ניתנה לחברה. לדעת המיעוט ניתן לחייב את הנתבע בעצמו, משום שכמה המחאות נכתבו על שם הנתבע. 

3.   הסיבות לחיוב הנתבע גם אם ההלוואה ניתנה לחברה שלו

בית הדין הכריע בדעת הרוב שההלוואה ניתנה לחברת הנתבע, למרות זאת יש חמש סיבות למה לחייב אותו באופן אישי:

א.   הסתמכות

כיון שהתובע הבטיח שהכסף יהיה נזיל, הרי שדינו כמי שיעץ שניתן להלוות לאדם אחר וההלוואה בטוחה. לפי ההלכה (שולחן ערוך חו"מ שו, ו; חוקי התורה פיצויי הסתמכות סעיפים 5,7) יועץ שמסתמכים על דבריו חייב לשלם במקרה נזק. התובע לא שיקף לנתבעת את הסיכונים הכרוכים בכך שהיא מפקידה בחברה שלו, ועל זה יש לחייב אותו באופן אישי (ע"פ דברי הש"ך חו"מ שו, יב).

ב.   הרמת מסך

סיבה נוספת לחייב את הנתבע היא שיש לבצע "הרמת מסך" ולחייב את הנתבע בחיובי החברה השייכים לו. אמנם, בית הדין מכיר בעקרון חברה בע"מ וכפי שנקבע בהחלטת מדיניות בית הדין בעניין מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ סעיף 2 שיש לראות בחברה בע"מ ישות נפרדת. זאת, משום שהמשקיעים מסכימים לוותר על גבייה ישירה מבעל החברה. אלא שוויתור זה מותנה בכך שבעלי החברה יתנהלו כחוק. כפי שכתבו בשו"ת מנחת יצחק (י, קמה) ובשו"ת שבט הלוי (ח, שו) שבמקרה שיש בעל חברה יחיד והוא ידע שהחברה לא יכולה לפרוע את התחייבויתיה, הוא מחויב לפרוע מכיסו את ההתחייבות. כך גם סעיף 6 לחוק החברות קובע כי בית המשפט רשאי לבצע הרמת מסך במקרים שהעובד התנהל בצורה שאינה שומרת על כספו של המפקיד.

במקרה זה, כיון שהנתבע לא הזהיר את התובעת מהסיכונים הכרוכים בהשקעה, ובנוסף הפקיד את הכסף בחשבון הפרטי של אשתו, יש לבצע הרמת מסך ולחייב אותו באופן אישי.

ג.    חיובי שמירה

הנתבע היה מחוייב לשמור על כספי הנתבעת שהופקדו בפועל אצלו והוא נחשב כשומר. הוא לא שמר כראוי משום שהוא הפקיד בחשבון אשתו, שנחסם בסופו של דבר.

ד.    מזיק

הנתבע בעצמו גרם לחסימת החשבון של אשתו בעקבות מחדל שביצע, מעשה זה מחייב בדיני נזיקין. למרות שעשה כן בשוגג, מזיק חייב לשלם גם על נזק שנעשה בשוגג (שולחן ערוך חו"מ שעח, א) כך גם אדם שהניח חפץ של חבירו במקום מסוים, ואינו יודע היכן הוא, חייב לשלם. בכל אופן דין זה אינו ברור משום שיתכן שאין זה מזיק שכן בעתיד הכסף ישתחרר.

ה.   פשיעה בשמירה

הנתבע נחשב שומר על הכסף, והכנסת הכסף לחשבון פרטי היא פשיעה בשמירה המחייבת את הנתבע לשלם. על אף שמותר לאדם לתת פקדון לבניו ולבנותיו, הרי שזה דווקא כשניתנה לו השמירה כאדם פרטי ולא כחברה. לכן השומר נושא באחריות למה שקרה לכסף.

ו.     גזילה

בהעברת הכסף לחשבון השייך לאשתו של הנתבע, יש משום גזל, ולכן הוא מחויב לשלם לתובעת באופן אישי.

 4.   הכרעה בעניין סך החוב לתובעת

בבית הדין היתה אי בהירות בטענות הצדדים לגבי הסכומים שקיבל הנתבע, בית הדין הסתמך על ההפקדות שהוכחו בין הצדדים בסך 57,500 ש"ח, בניכוי ההחזרים שהוסכם בין הצדדים שהתקבלו בסך 14,500 ש"ח, טענת הנתבע שהתובעת לוותה ממנו 20,000 ₪ שנטענה בשיהוי גדול ולא הוכחה, נדחית. 

5.   תביעה נגדית בגין לשון הרע

בית הדין דחה את תביעת הנתבע בגין לשון הרע, שהתבססה על חוק לשון הרע (אף שבית הדין מכיר בתוקפו של החוק – עיין פסק דין ארץ חמדה גזית 74050-1), וזאת מכמה סיבות:

א.   לא הוכח פרסום המודעה שהודפסה, אך למעלה מהצורך, ישנם טעמים נוספים.

ב.   הנתבע לא התנהל בתום לב.

ג.    לתובעת עומדת הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע).

ד.    הפצת הכרוז נעשתה לצורך קבלת כספה, ולכן הוא הפרסום נחשב כהגנה על עניין אישי (סעיף 15 לחוק), גם לפי ההלכה מותר לשון הרע לתועלת (חפץ חיים כלל י אות יג) 

6.   הצמדה למדד

על פי סעיף 3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה יש סמכות לכל ערכאה שיפוטית להצמיד למדד המחירים את חובו של החייב שלא פרע במועד את חובו. חוק זה אינו מנוגד בהכרח להלכה, משום שיש פוסקים הסבורים שאין איסור ריבית בתשלום צמוד למדד (שו"ת אגרות משה יו"ד ב, קיד, וספר כת"ר חלק א עמ' 139 והלאה, ועוד).

במקרה שלפנינו אין חשש ריבית, גם משום שמדובר על קנס שלא הוסכם מראש ולא הוטל על ידי הצדדים. וכן משום שהאיסור להטיל קנס על איחור הוא רק משום הערמת ריבית, שבמקרה כזה אינו קיים, כמו שכתב הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה א, כז).

בכל מקרה ישנה בעייה גדולה יותר בהצמדה ההולכת ומתרבה עם הזמן, ולכן בית הדין קובע הצמדה רק עד יום מתן פסק הדין, כך שלא מדובר בקנס המתרבה. ישנם סיבות נוספות לכך שאין חשש ריבית: א. שיטת הבית הלל שאין חשש ריבית בנזקים שנגרמו לאחד הצדדים. ב. לפי חלק מהטעמים שהבאנו לעיל לא מדובר כאן בהלוואה אלא בתשלום נזקים מסוג אחר. 

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר