שנת תשפ"ג| שבת פרשת ויקהל פקודי

שו"ת במראה הבזק: עיסוק בעריכת דין

מושב חמד, ישראל                  Moshav Chemed, Israel

אדר תשס"ז

שאלה
הוצעה לכלתי חצי משרה בתור עורכת דין במשרד של עורכי דין העוסקים בתחומים אזרחיים שונים: חוזים, תביעות נזיקין, תביעות ביטוחים וכדומה. ההצעה מתאימה לצרכיה ולצורכי המשפחה, אך דא עקא, היא שואלת אם מותר לה לעסוק במקצוע שלא מתנהל על פי דין תורה בלשון המעטה? המציאות הכואבת והידועה היא כי החוק במדינת ישראל הוא תערובת של חוקי עמים זרים וחוקים שחוקקה כנסת ישראל החילונית. רבים וגדולים סוברים כי אין לנהוג על פי חוקים אלה, וכי בתי המשפט המתנהלים על פי חוקים אלה דינם כערכאות של גויים ואסור לדון בפניהם אלא בנסיבות מיוחדות, כגון אחרי הגשת תביעה בבית דין ועוד, והדברים ארוכים. אמנם רבים וטובים יראי שמיים עובדים כעורכי דין, וטעמם ונימוקם עימם – אך עובדה זו לא מספקת לכלתי שתחי', כי כידוע מציאות זאת לא תמיד משקפת את מה שבאמת נכון לעשות. 

תשובה
א.  האיסור ללכת לדון בפני דיינים גויים הוא איסור שהפוסקים התייחסו אליו בחומרה רבה

     ביותר¹.

ב.  איסור זה קיים, לדעת רוב הפוסקים, גם בפנייה לבית משפט של יהודים ששופט על פי חוקים שאינם חוקי התורה ויש אומרים שהוא אף חמור יותר².

ג.  יש תחומים שבהם האיסור אינו חל, כגון משפט פלילי ודיני תעבורה³, הוצאה לפועל⁴, המפקח על הבתים המשותפים וכדומה, שיש לו סמכויות שיפוטיות⁵, ויש אומרים שאף בתי דין לעבודה⁶.

ד.  אם התובע הגיש תביעה בבית דין של תורה והנתבע סירב, והתובע קיבל רשות מבית דין לתבוע בבית המשפט – מותר לייצג את התובע. במקרה שבו ברור שהנתבע אינו מוכן להתדיין בדין תורה, גם מותר ללכת ישר לערכאות⁷.

ה.  כאשר ישנו איסור לפנות לבית משפט, אסור לעורך דין להופיע שם על מנת לייצג תובע, אך מותר לו לייצג נתבע על מנת להגן עליו⁸ .

ו.   במקרים שבהם יש ספק אם קיים איסור לפנות לערכאות, ניתן להקל לגבי עורך דין⁹.

ז.  יש מי שאומר שאסור להזניח את התחום המשפטי, ובכלל זה גם את תחום הייצוג והשיפוט בבתי המשפט, אלא יש לסמוך על השיטות המקילות ולהתיר לאנשים יראי שמיים לעסוק בייצוג ושיפוט. זאת עקב התוצאות השליליות שעלולות להיגרם לעם ישראל מההימנעות בעיסוק בכך. אולם צריך להביא בחשבון את הבעייתיות, כיוון שהדבר יכול לתת לגיטימציה לערכאות, ונמצא שכרנו בהפסדנו¹⁰.

בכל מקרה, על עורך הדין לפעול ככל יכולתו כדי שלקוחותיו יסכימו להתדיין בבית דין של תורה.

ח.  בשאר תחומי השירות המשפטי, שאינם כוללים ייצוג משפטי, מותר שעורך דין ירא שמיים יטפל בהם, כמו עריכת חוזים, ואף יש בזה עדיפות אם על ידי כך הצדדים יימנעו מאיסורים כמו ריבית. כמובן זאת בתנאי שיקפיד על היושר והאמת.

____________________________________________________________ 

¹  מבואר בגמרא (גיטין פח ע"ב): "היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אע"פ שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם – ולא לפני הדיוטות!". איסור זה נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות סנהדרין כז, ז) ובשלחן ערוך (חו"מ כו, א) בתוספת חריפה: "כל הדן בדייני גויים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו".

²  הברייתא במסכת גיטין (פח ע"ב) משווה במפורש הדיוטות לגויים (ראו רמב"ן שמות כא, א, שאומר ש'הדיוטות' האמורים זה ישראל שאינו שופט על פי דין תורה). אמנם השלחן ערוך הזכיר רק איסור של דייני גויים ולא הדיוטות, ואף לכאורה מצאנו מקרים מפורשים של הדיוטות שמותר לדון לפניהם, כגון רועי בקר שבעלי הדין קיבלו עליהם (משנה סנהדרין כד ע"א), וכן ערכאות שבסוריא (סנהדרין כג ע"א; והשופט פרופ' יעקב בזק, תחומין ב עמודים 523–528, טען בעקבות זאת שהאיסור תלוי בלאומיותם של הדיינים ולא בחוק שלפיו הם דנים). אך חידושי הר"ן (סנהדרין כג ע"א) כתב לגבי הערכאות שבסוריא שמדובר במקום שאין אפשרות לדון בו דין תורה, כיוון שאין מי שיודע לדון. ובשו"ת הר"ן (סימן עד) כתב שקבלה חד פעמית של בעלי הדין מותרת בפני הדיוטות ולא בפני גויים. והסביר הגר"י אריאל (תחומין א, עמודים 319–328) שחילוקי הדינים נובעים מכך שבערכאות אין מדובר באיסור עצמי, אלא באיסור שעניינו כפירה בתורה ובחכמיה. ולכן גויים אסורים תמיד, והדיוטות מותרים כשאין אפשרות אחרת, או באופן חד פעמי, כיוון שאין זה מראה על כפירה. אך כאשר כל המערכת היא כנגד חוקי התורה, אפילו בבתי משפט של ישראל חל איסור חמור.

אמנם ניתן לתקן תקנות שלא על פי דין תורה, אך כבר כתב בשו"ת הרשב"א (חלק ו סימן רנד; הובאה בבית יוסף חו"מ סוף סימן כו) שהדבר אינו אמור על התאמה לחוקי הגויים: "אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגויים ומשפטיהם, ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה... וסומך על משענת קנה הרצוץ הזה, ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש, ומרבה הונו בזה בפועל כפיו נוקש. ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא, טועה וגזלן הוא וגזלה ישיב... ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה. ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי, ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים, חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח"ו, שמא תחגור התורה עליה שק".

ועל בתי המשפט בזמננו, כתב הגרי"א הרצוג (התורה והמדינה חלק ז, עמודים ט-י), שכאשר עם ישראל שוכן בארצו, הדבר חמור עוד יותר, וההולך לדון בפניהם הרי הוא כבועט בתורת אלוקים חיים. וכן כתב החזון איש (סנהדרין סימן טו אות ד) שאין חילוק בין גוי לבין ישראל ששופט שלא על פי דין תורה, ואדרבה, בישראל זה חמור יותר. וכן כתבו הגרצ"פ פראנק רבה של ירושלים (דבריו הובאו בציץ אליעזר חלק יב סימן פב); הגר"ע יוסף (יחווה דעת חלק ד סימן  סה) ועוד. אולם דעת הגר"ש ישראלי (הערות עורך התורה והמדינה חלק ז, עמודים עו-עח) שאמנם ייתכן שאיסור עצמי על ערכאות קיים רק בגויים, אך גם בדייני ישראל שאינם שופטים על פי חוקי התורה יהיה איסור גזל (אם תוצאת הדין תהיה שונה מדין תורה), והדבר יהיה מותר רק אם שני הצדדים קיבלו עליהם מרצונם החופשי לדון באופן הזה, למרות שיכלו לדון על פי דין תורה (ממילא במצב היום, שבו התובע כופה את הנתבע ללכת לבית המשפט, ישנו איסור).

כמו כן, דעת הגרנ"א רבינוביץ (כפי ששמענו אותה בעל פה) היא שלרוב חוקי המדינה בימינו יש מעמד של תקנות קהל, ולפיו במרבית המקרים אין איסור, אך יש לדון בכל חוק לגופו.

³ בדרשות הר"ן (דרוש יא) חילק בין משפט הסנהדרין שדנה לפי חוקי התורה לבין משפט המלך שדן לפי צורכי המדינה. רואים מדבריו שיש אפשרות למלכות להתקין מערכת ענישה, שאינה דנה על פי דין תורה, אלא על פי צורכי המקום והזמן. על פי זה כתב הגר"ש ישראלי זצ"ל (עמוד הימיני סימן ח) שיש תוקף לחוקי המדינה בימינו, אמנם דווקא בתחום הפלילי (ובכלל זה דיני תעבורה) אך לא בתחום האזרחי. וכן רואים מדברי הגר"ד ליאור (תחומין ג, עמוד 248), שיש תוקף גם לחוקים שהם נגד דין תורה, כגון הכשרת ראיות פסולות וכד' (אמנם הוא סייג את דבריו שגם בתחום הפלילי אין חופש מוחלט, כגון לפטור גנב מתשלומים כיוון שהוא נכנס למאסר), ובניגוד לגר"מ אליהו (תחומין שם, עמוד 243) שהסתפק בדבר.

⁴ הגר"מ אליהו (תחומין שם עמוד 244), כיוון שזוהי הזרוע היחידה המבצעת את הגבייה. לעומת זאת בשו"ת שערי עזרא (חלק א סימן קיז, עמוד שלג) פסק שהאיסור קיים גם בפנייה להוצאה לפועל ללא נתינת רשות מבית דין. באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית, עמוד נה, פסק בית הדין הגדול בנשיאות הגרי"א הרצוג זצ"ל שהדבר מסופק, ואף שלא רצה להורות היתר בזה, גם לא רצה לדון את מי שעשה כן כהולך לערכאות. ראה עוד במסמך מדיניות בית הדין ארץ חמדה גזית: 'הסתייעות בהוצאה לפועל' (אתר בית הדין), שבו נקבע שמותר לפנות להוצאה לפועל גם ללא היתר מבית הדין במקרה של חוב ברור.

⁵ בחידושי ר' עקיבא איגר (על השלחן ערוך, חו"מ סימן ג) הביא בשם המהרש"ך (חלק ב סימן רכט) שבמקום שהמנהג לדון בפני בית דין של סוחרים, מנהג מבטל הלכה. ועל פי זה התיר בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן צג) לדון בפני המפקח על הבתים המשותפים, כיוון שבזמננו הוא דן על פי שיקול דעתו והמנהג ולא על פי מערכת חוקים מסודרת, ולכן אין בו דין ערכאות.

⁶  על פי דברי הציץ אליעזר הנ"ל היה מקום לדון להתיר בזמננו גם בבתי הדין לעבודה. וכן הסתפקו בדבר בפסקי דין רבניים (כרך יא, עמוד 265), במיוחד שההלכה נותנת תוקף למנהג המדינה ביחסי העבודה, וחלק נכבד ממשפטי העבודה על פי חוקי המדינה נידון על פי המנהג וההסכם, וכן הסתפק בזה הגר"מ אליהו (תחומין שם). אמנם בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד סימן דש) כתב שהדבר אסור, כיוון שעיקר סמכותם של בתי הדין לעבודה היא מכוח חוקי המדינה, ולכן יש לדון בבית דין רבני והוא יפסוק על פי המנהג.

⁷  כסף הקדשים (חו"מ כו, ב).

⁸  כן כתב הגר"ע יוסף (שו"ת יחווה דעת, שם), מצד איסור מסייע ביד עוברי עברה ואין שליח לדבר עברה. אך לייצג נתבע כשהתובע  כפה אותו לדון בבית משפט, מותר כדי להציל עשוק מיד עושקו. וכן כתב לאסור בשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן שיג), וגם תשובת הגרצ"פ פראנק שהובאה בציץ אליעזר (לעיל) מתייחסת לעורך דין.

⁹ כפי שכתב ביחווה דעת (שם), האיסור הוא מצד מסייע ידי עוברי עברה, שהוא איסור דרבנן (תוספות שבת ג ע"א ד"ה בבא; רא"ש שבת פרק א סימן א). ולכן במקום שהדבר נתון בספק, ניתן להקל מצד ספק דרבנן לקולא.

¹⁰ נמסר לנו בשם הגר"א ליכטנשטיין שהוא סובר שאף על פי שלדעת רוב הפוסקים איסור ערכאות חל בכל מצב, ואין היתר גם להיות עורך דין בתחומים שבהם קיים האיסור, מכל מקום כיוון שייתכנו תוצאות קשות מכך שאין אנשים יראי שמיים בתחומים שונים במדינה, המצב נחשב כזה של שעת הדחק משמעותית, ועל כן יש בשעת צורך גדול כזה לסמוך על ההבנות שלפיהם האיסור הוא רק בדיינים גויים ולא בדייני ישראל (ראה הערה 2 ובעיקר את דעתו של הגרנ"א רבינוביץ), ואין למנוע אנשים יראי שמיים מלהתעסק בשום תחום משפטי (ובשיחה עמו הדגיש בפנינו שאין שיקול זה יכול להתיר את האסור, אלא רק להווה תמריץ לחפש היתר, ולעצם השאלה אמר שצריך להתיישב בדבר). הגר"א שפירא (תחומין ג, עמוד 239) הסתפק בדבר לגבי שופט, שמצד אחד יכול לתרום להאדרת המשפט העברי בבתי המשפט, אך מצד שני ייאלץ לפסוק בעל כורחו על פי חוקים שהם גזל בהלכה (אך יש לדון שהדברים אמורים בשופט, שמנסה לעשות את המיטב להתקרב לדין תורה, לעומת עורך דין שצריך לפעול לטובת הלקוח ועל פי בקשתו, ואם הלקוח יבקש לייצגו על פי חוקי המדינה לא ניתן לנהוג אחרת). גם הגר"מ אליהו (תחומין, שם) כתב שבמצב הנתון יש חשיבות ותועלת בשופטים ועורכי דין דתיים שירימו את קול התורה בכל מגזרי החיים, אך לא ברור מדבריו שם אם מותר גם לייצג בבתי המשפט באופנים האסורים בוודאי.

וראה עוד בדבריו של הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סימן יז אות ז) על החשיבות הגדולה שיהיו אנשים שומרי תורה ומצוות במשטרת ישראל.

ייתכן שיש לשקול גם בכיוון ההפוך. כיוון שהמצב כיום הוא שישנם הרבה מאוד עורכי דין דתיים (רובם בתחום האזרחי, שהוא הבעייתי יותר כפי שנתבאר), וייתכן שדווקא המצב הזה הוא חלק מהסיבה של חוסר המודעות הגדול בציבור לחומרת איסור הערכאות, כיוון שרואים את המספר הגדול של חובשי הכיפות בתחום. ולהפך: הבעיה שעליה מצביע הגר"א ליכטנשטיין קיימת בעיקר בתחום הפלילי הפחות בעייתי, ושמא יש להמליץ לעורכי דין דתיים לעסוק בעיקר לכיוון הפליל–-ציבורי, שבו ניכר בשטח הצורך בעורכי דין יראי שמיים, וכפי שהובהר, גם מבחינה הלכתית ההיתר שם מרווח הרבה יותר.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר