שנת תשפ"ג| שבת פרשת תזריע מצורע

שו"ת במראה הבזק: קידושין בטבעת ששימשה לנשואים אזרחיים

קלן, גרמניה                                    Cologne, Germany

ניסן תשע"ד

שאלה

בגרמניה פעמים רבות שהזוגות הבאים להינשא בחופה וקידושין כבר נישאו בנישואין אזרחיים וכבר נתנו זה לזה טבעות. בעבר הוריתי להם לקנות טבעת נוספת, דבר שעורר התנגדות. האם ישנה אפשרות שהאישה תחזיר את הטבעת לבעל והוא ישתמש בה לקדש את האישה?

תשובה

האישה יכולה להחזיר את הטבעת לבעל והוא יקדש אותה בה. יש להקפיד שהרב מסדר הקידושין יסביר לאישה לפני כן שהיא מקנה לבעל את הטבעת במתנה גמורה¹.

יש להסביר לזוג שעל פי ההלכה לפני קידושין הם אינם מוגדרים כנשואים², ולאחר הקידושין הם ייחשבו כנשואים מבחינה הלכתית, על כל המשמעות של חומר איסור אשת איש והצורך בגט במקרה של גירושין, וזאת שלא יצא שכרנו בהפסדנו, שבכך שערכנו חופה וקידושין כדת משה וישראל נמצאנו מרבים ממזרים ח"ו³.

_________________________________

¹ הגמרא בגיטין (כ ע"ב–כא ע"א) דנה אם אדם יודע להקנות מתנה שתחזור אליו מיד או לא:

"בעי רמי בר חמא: היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה, והרי היא יוצאה מתחת ידו, מהו? מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה, או דלמא לא ידעה לאקנויי? אמר אביי, ת"ש: אף הוא העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר, וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים, ובא מעשה לפני חכמים והכשירוהו; ואמאי? הא בעינא ספר מקנה וליכא! אלא לאו משום דאמרינן אקנויי מקנה להו. אמר רבא: ומאי קושיא? דילמא זקן שאני, דידע לאקנויי! אלא אמר רבא, מהכא: ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, גובה מנכסים בני חורין. אמר רב אשי: מאי קושיא? דלמא גברא שאני, דידע לאקנויי! אלא אמר רב אשי, מהכא: אשה כותבת את גיטה, והאיש כותב את שוברו, שאין קיום הגט אלא בחותמיו".

ופירש רש"י (כ ע"ב ד"ה לא ידעה) שסיבת ההתלבטות של הגמרא היא כיוון שהאישה "לא גמרה ומקנייה דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה ולא גירשה אלא בשלה ואנן בעינן ונתן". נראה שכוונת דבריו שאינה נותנת "מתנה גמורה" היא שכיוון שדעתה שיחזיר לה את הגט מיד לאחר מכן, אינה יודעת ומבינה שעליה להקנות את הגט לבעל לגמרי, והיא רואה בנתינתו לידי הבעל מעין השאלה בלבד, כפי שפורש ספק הגמרא בתוספות (כ ע"ב ד"ה אשה), במאירי (כ ע"ב ד"ה היו מוחזקים) ברבנו קרשקש (בחידושיו שיוחסו לריטב"א; כ ע"ב ד"ה אלא אמר) ובר"ן (י ע"א בדפי הרי"ף ד"ה וגרסי' תו בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא). וכך משמע גם מלשון רש"י בסמוך (שם ד"ה אלא לאו): "...דאין בדעתו של נותן שיעכבנו המקבל אצלו", וכן כתב (שם ע"ב ד"ה זקן): "לא ידעה כולי האי ולא גמרה לאקנויי בדעתה אלא בשאלה בעלמא". אמנם מדברי רבנו קרשקש (שם) והר"ן (בחידושיו כ ע"ב ד"ה ת"ש) נראה שהבינו שלדעת רש"י הספק הוא אם האישה מבינה שעליה להקנות את הנייר לבעל בקניין גמור, ולא בשאלה בלבד. ולכאורה לביאור זה, הספק הוא גם ללא קשר למאפיין הייחודי של הקנאה זו – שמיד לאחר מכן מחזיר לה הבעל את הגט, וכעין זה הובא בפירוש נוסף במאירי (שם) ובר"ן (על הרי"ף שם). על כל פנים, בין כך ובין כך, הספק של הגמרא נוגע גם לנדון דידן: אם האישה יודעת שעליה להקנות לבעל את הטבעת במתנה גמורה ולא בשאלה בלבד או אם היא גומרת בדעתה להקנות לבעל את הטבעת במתנה גמורה אף שהיא רוצה ומתכוונת שיחזיר לה אותה בקידושין.

בביאור מסקנת הגמרא נחלקו הראשונים: דעת רש"י (כא ע"א ד"ה כותבת), תוספות (כ ע"ב ד"ה אשה), המאירי (כ ע"ב ד"ה היו מוחזקים), רבנו קרשקש (ד"ה אלא אמר) והר"ן (על הרי"ף שם ובחידושיו כא ע"א ד"ה אלא) היא שלמסקנת הגמרא (דברי רב אשי) אישה יודעת להקנות גם במקרה כזה (ואף שמדובר בדבר שעתיד לחזור אליה מיד לאחר מכן – ולביאור רוב ראשונים אלה, כאמור, זו סיבת הספק אם היא יודעת להקנות במקרה כזה), ולכן היא יכולה לכתוב את גיטה ואחר כך להקנות אותו לבעל. לפי דבריהם, גם בנדון דידן האישה יכולה להקנות את הטבעת לבעלה על מנת שיקדש אותה בטבעת. לעומת זאת, הרשב"א (כ ע"ב ד"ה הא דבעי) והריטב"א (חידושים מכתב יד שם ד"ה הא דבעי) הביאו בצד פירוש שעל דרך שאר הראשונים פירוש נוסף (הרשב"א הביאו ראשון ודחק לומר שאף רש"י לכך כיוון, אלא שלא דק, ונראה שתופס פירוש זה לעיקר, ואת הפירוש שבדרכם של רש"י וסיעתו הביא כפירוש נוסף, והריטב"א – להפך). לפירוש זה ספקו של רמי בר חמא נשאר גם למסקנה, אלא שרב אשי מסביר שאף שאפשר שהאישה אינה יודעת להקנות את הגט לבעלה, חכמים הקנו לו את הגט ו"אפקורי אפקרוה רבנן לגביה דידיה משום תקנתא". לפי שיטתו בקידושין, ישנו חשש שהאישה אינה יודעת להקנות את הטבעת באופן זה, והקידושין יהיו קידושי ספק בלבד.

ובשו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף רמא) כתב לגבי אישה שנתנה לבעל טבעת לקדש בה אישה אחרת (בנדונו, את אימה שהייתה אלמנה) שיש להסתפק שמא נתנה את הטבעת במתנה על מנת להחזיר, כלומר ולא בשאלה, ולא העלה בפירוש את הספק אם היא יודעת להקנות. אכן ייתכן שבכלל ספקו אם זו הייתה מתנה על מנת להחזיר או שאלה בלבד, גם הספק אם היא אכן יודעת שצריך להקנות את הטבעת במתנה גמורה או אם היא יודעת וגומרת בדעתה להקנות כך אף שהמתנה היא על מנת להחזיר (וייתכן גם שיש לחלק בין מתנה על מנת להחזיר לאחר שייתן אותה המקבל לאישה אחרת, לקידושיה, למתנה על מנת להחזיר לאותה אישה עצמה בקידושיה שלה עצמם). וייתכן שבכלל ספקו גם הספק אם פירוש מסקנת הגמרא הוא כפירושו השני וכרוב הראשונים או כפירושו הראשון שלפיו אכן אין אישה יודעת להקנות במקרה כזה, וצ"ע.

בחלקת מחוקק (סימן קכד ס"ק כא–כב) ובבית שמואל (שם ס"ק יט) פסקו כדעת רוב הראשונים. וכן כתבו בשו"ת חתם סופר (אבהע"ז חלק א סימן פו) במקרה שבו הכלה הקנתה לחתן את הטבעת על מנת שיקדשנה בה, שיש לפסוק כדעת רוב הראשונים, "כיון דלהרשב"א נמי לא הוה אלא ספיקא, כן אורחות כל הפוסקים דלא שבקינן פשיטותא דכולי עלמא מפני ספיקו של רשב"א ולא הי' צריכא קידושין שניים".

כיוצא בזה פסק בשו"ת תרומת הדשן (סימן קכ) להתיר למכור חמץ בפסח ולא לחשוש שהמוכר היהודי לא יודע להקנותו לגוי, שהרי הגוי יחזיר לו את החמץ אחר הפסח. את הראיה להיתר מצא תרומת הדשן בסוגייתנו:

"ואסיק התם דאפילו אשה ידעה לאקנויי בכה"ג, ולא אמרינן דלא מכוונה אלא לשאלה בעלמא, ושרינן גט אשה ע"י מתנה כה"ג התם ואף על גב דאי לא הוי מתנה לא הוי גט, ולא חיישינן לחומרא דאשת איש, וה"ה לגבי חמץ".

עוד טעם להיתר כתב בשו"ת חתם סופר (שם):

"עוד יש לעיין דנהי דלא ידעה לאיקנויי ולא יהבה ליה במתנה, מכל מקום בתורת שאלה יהבה ליה כמ"ש רש"י בגטין ד"ה זקן ובתוס' ד"ה אשה. וכ"כ חלקת מחוקק ובכל הפוסקים. והשתא: בשלמא בגט בעינן 'ונתן' משלו ולא מהני שאלה, אבל בקידושין – כיון דשאלה לו כדי להתקדש בו הרי שאול לו שיעור קישוט שוה פרוטה, וכשחוזר ונותן לה בתוך זמן שאלתו ויכולה היא להתקשט בו בתוך אותו הזמן בכדי שיווי פרוטה – מקודשת. ונראה כיון שנתנה לו להתקדש, א"כ אפי' אי אין סתם שאלה שלשים יום מכל מקום הכא קבע זמנו עד שתתקדש בו, וכל זמן שאינה מתקדשת לא כלתה זמן שאלתו וממילא תתקשט בו שיעור פרוטה ומקודשת".

דברי החתם סופר מיוסדים על דעת הרא"ש (קידושין פרק א סימן כ) לגבי מי שהשאיל טבעת לחברו על מנת שיקדש בה אישה, שהאישה מקודשת:

"דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו את האשה, אנן סהדי דגמר בה ניתנו לו באותו לשון שיועיל לענין קידושין שתהא האשה מקודשת בו כי אדעתא דהכי מסר לידו הטבעת, ואם לא יועיל בלשון שאלה יהיה בלשון מתנה לכל הפחות תהיה מתנה על מנת להחזיר והויא מקודשת".

ואם כן הוא הדין בנדון דידן: האישה נותנת את הטבעת לחתן על מנת שיקדש אותה בטבעת, ואנן סהדי שהיא נותנת לו אותה בדרך שתועיל לעניין הקידושין – בין שהדרך המועילה היא שאלה להנאה בשיעור שווה פרוטה וקידושין בהנאה זו (כפי שנקט החתם סופר בנדונו, וכן הרא"ש שם בתחילת דבריו) ובין שתהיה זו מתנה על מנת להחזיר (אף כשהנותן אמר בפירוש שהוא משאיל כבדברי הרא"ש שצוטטו לעיל, וקל וחומר כשאמר שהוא נותן).

ואמנם סברא זו עצמה לכאורה שנויה במחלוקת: מתשובת הרשב"א שהובאה לעיל משמע לכאורה שלו היה מדובר בטבעת שאולה – אף שהושאלה בפירוש לשם קידושין וגם האישה המתקדשת ידעה זאת (ואין לומר שטעתה לחשוב שמתקדשת בטבעת במלוא שוויה) – אינה מקודשת, ועל כורחך בניגוד לסברת הרא"ש, וכך כתב שו"ת מהרח"ש (תורת חיים חלק ד סימן טו וסימן לא) בביאור דברי הרשב"א הללו, וכן מפורש בדברי הרשב"א עצמו בשתי תשובות נוספות (חלק ד סימן רעג; חלק ו סימן ב, אם כי הביא שם טעמים נוספים שאינם שייכים בנדוננו). עוד מעניין זה ראה בכנסת הגדולה (אבהע"ז סימן כח הגהות בית יוסף אות כח) שרצה לדחוק גם בתשובת הרשב"א שאינו חולק על הרא"ש מכול וכול, אך משתי תשובות הרשב"א האחרות שציינו מבואר שלא כדבריו, וכבר עמדו בזה מהדירי תשובות הרשב"א שבהוצאת מכון ירושלים.

נמצא שלשיטת הרשב"א קידושין אלה מוטלים בספק מכוח פירושו לסוגיה בגיטין, ולא תועיל סברת הרא"ש וסיעתו להכשירם שהרי גם עליה חולק הרשב"א. אלא שמכל מקום אין דברי הרשב"א בשני עניינים אלה תלויים אלו באלו ולמעשה מדובר בשתי מחלוקות נפרדות שדי אף בהכרעה באחת מהן שלא כמותו – וכפי שציין החתם סופר הרשב"א בשיטתו בסוגיה בגיטין הוא יחיד (וגם לפי האמור לעיל שגם הריטב"א הביא פירוש כפירושו, מכל מקום עדיין רוב גדול של הראשונים חולקים עליו וגם הריטב"א נקט תחילה כפירושם, ולאידך גיסא גם הרשב"א לא דחה את פירוש שאר הראשונים לגמרי אלא הביאו כפירוש נוסף) ואף לדבריו זה ספק – ומן הדין יש לפסוק שלא כדבריו, וקל וחומר שיש לפסוק כך בצירוף סברת הרא"ש ואין לחשוש שמא ההלכה כרשב"א גם בפירושו לסוגיה בגיטין (ואף שגם לדבריו יש לפחות ספק קידושין בנדוננו) וגם במחלוקתו עם הרא"ש בעניין טבעת שאולה.

עוד ראיה כתב בשו"ת אבני נזר (אבהע"ז סימן קלד אות א) מדברי הגמרא (קידושין יג ע"א): "איתיביה רבא לרב נחמן: קידשה בגזל ובחמס ובגניבה, או שחטף סלע מידה וקדשה – מקודשת! התם בדשדיך". והסביר רש"י (נב ע"ב ד"ה בדשדיך) שכאשר האישה מסכימה לקבל את הגזל דידה כקידושין היא מוחלת על הגזלה ומסכימה להתקדש בו. אם כן, קל וחומר שבמקום שהאישה מרצונה נותנת את הטבעת שלה לחתן כדי שיקדש אותה, שהיא מקודשת באותה הטבעת ואין לחוש שמא היא לא הקנתה לו אותה כראוי.

גם בתורת גיטין (סימן קכ ס"ק א) דן לסברא שיש להביא ראיה מהנדון של 'קידשה בגזל', אלא שלגבי גט כתב שיש לומר שאם אינה מקנה את הקלף בפירוש לא מועיל , אף שבקידושין מועיל גם כשמסכימה בשתיקה לקבל את הגזל בתורת קידושין:

"עוד כתב הבית שמואל דבקלף של האשה לכ"ע צריכה להקנותו בפירוש. ואין להקשות דמאי שנא מקידושין בסימן כח סעיף ב' דאם קידשה בגזל דידה וקבלתו ואמרה 'הן', דמקודשת מטעם דודאי הקניתה לו החפץ, וא"כ: הכא נמי אם גירשה ברצון וקבלתו נאמר דודאי הקנית לו הנייר? דזה אינו דבשלמא בקידושין: כיון שאמר לה 'הרי את מקודשת לי בזה' הוי ממש כאלו אמר 'מכור עצמך בזה', וכיון שאמרה 'הן' הרי כאלו הודית בפירוש שחפץ זה של הבעל, שהקנית לו, שהרי הוי כאלו אמרה שמוכרת עצמה חילופי החפץ. משא"כ בגט שאינו מדבר בעסקי הקלף והנייר כלל רק שתתגרש, ואפשר שאינה יודעת כלל אם הקלף צריך להיות משל בעל, ואפשר שאינה מקנית לו כלל. ואף אם יודעת והקנית לו – דברים שבלב הן, כיון שאינן מדברים כלל מעסקי הקלף".

בשו"ת חלקת יעקב (אבהע"ז סימן פא) דן ממש במקרה כזה שלפנינו, בקידושין לאחר נישואים אזרחיים בטבעת שנתן הבעל לאישה במסגרת הטקס האזרחי (והביא מדברי הרא"ש והחתם סופר הנ"ל בנוגע לקידושין בחפץ שניתן לבעל בהשאלה או במתנה על מנת להחזיר ודן בהם, כן הביא מדברי המקנה והאבני מילואים ועוד, ראה שם ואכמ"ל). והתיר לקדשה בטבעת שתמסור לבעל אחרי שיסבירו לה שהיא צריכה לתת לו אותה במתנה גמורה (ראה שם שצידד שבדיעבד מקודשת גם ללא הסבר זה, אך לכתחילה צריך להזהירה שתיתן לו את הטבעת במתנה גמורה, בפירוש). והביא ראיה לדבריו מהגהת הרמ"א (אבהע"ז כט, א): "האשה שנתנה לאחד מתנה על מנת להחזיר לה לאחר שלשים יום, כדי לקדשה בה תוך ל', ונתן לה תוך שלשים לקדושין, הוי מקודשת". ומשמע שאישה יכולה להתקדש במה שהיא מקנה לבעלה.

ובספר בית חתנים (פרק ה הערה לג) דן בחתן שנתן לכלה את הטבעת, בטעות, לפני אמירת "הרי את מקודשת לי", וכתב ששמע בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שעדיף לקדשה בטבעת אחרת משום החשש שאישה אינה יודעת להקנות. ולדבריו כל שכן בנדון דידן (שכן בנדונו היה מקום לומר שכלל אין צורך שתקנה לחתן את הטבעת, וכדלהלן, ובכל זאת חשש לזה, וכל שכן בנדוננו). אך הביא שם מדברי הגר"ע יוסף (יביע אומר חלק ב אבהע"ז סימן ה אות ג) שבהם התבאר שדי שתחזיר לחתן את הטבעת ויקדש בה, ואמנם שם נראה שטעמו של דבר הוא משום שכלל אינה צריכה להקנות לו, שהנתינה הראשונה – כיוון שלא התקדשה בה אינה מתנה אלא כפיקדון, אך בהסכמתו של הגר"ע יוסף זצ"ל (לספר בית חתנים, וכפי שציין במחבר בהערה הנ"ל) הוסיף גם שיש לסמוך על דעת רוב הראשונים שאישה יודעת להקנות גם במקרה כזה, וטעם זה שייך גם בנדוננו ועולה בקנה אחד עם דברי כל הפוסקים שהובאו לעיל.

ולמעשה נראה שניתן לסמוך על דעת כל הפוסקים הללו וללמדה שתחזיר את הטבעת לבעל ותקנה לו אותה בצורה מוחלטת.

²  ולדעת הגרנ"א רבינוביץ מטעם זה יש להורות להם לקנות טבעת חדשה, וזאת על מנת ללמדם שהנישואין האזרחיים אינם נישואין על פי ההלכה.

³  וכן הורה הגרז"נ גולדברג.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר