שנת תשפ"ג| שבת פרשת במדבר

פרשת השבוע: 'ימי התקומה' - בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, איך? (חלק ג)

'לכה דודי לקראת כלה', שני פנים להבנת שירו של רבי שלמה אלקבץ כך הסקנו בדברינו לפרשיות אמור ובהר בחוקותי.

הבית השישי: 'לֹא תֵבֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי, מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי, בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי, וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ'.

ההסבר על השבת, כיום השביעי מימות השבוע בבית זה, קשה. לכן, נציע הסבר אחר באותו כיוון. השורה הראשונה בוודאי מבוססת על נבואת הנחמה, החמישית בשבע דנחמתא, של הנביא ישעיהו (הנקראת כהפטרת פ' כי תצא) "רָנִּי עֲקָרָה... אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי" (נ"ד א-ד).

הראשונים נחלקו בשאלה מי היא העֲקָרָה?

לפי תרגום יונתן ובעקבותיו רש"י, העֲקָרָה היא ירושלים. לפי אבן עזרא היא כנסת ישראל.

נעיר במאמר מוסגר, כי על פי הגר"א, כנסת ישראל היא ירושלים של מעלה (שתיהן אותה גימטריה=  1071) וכך מתאחדים ברמז שני הפירושים.

בהמשך לדברינו נמשיך ונציע כי גם הבית השישי יתפרש, על פי הפשט, על ירושלים ובניינה הפיזי. כמובן שהיה צריך להסתיר זאת מפחד השלטונות העותומנים והסולטן סולימן המפואר, שבנה את חומות ירושלים כעיר עותומנית, וכחלק חשוב באימפריה המוסלמית (עיינו במחקרו של מאיר בן דוב ביצורי ירושלים - החומות, הערים והר הבית, תל אביב תשמ"ג, עמ' 79).  

רבי שלמה אלקבץ רואה את ירושלים בעיני רוחו כעִיר עַל תִּלָּהּ, שבתוכה יֶחֱסוּ בניה – עם ישראל כמרכז העולם לכלל האנושות. מהבחינה הפנימית העֲקָרָה היא כנסת ישראל, ובניין ירושלים הוא סמל לחתונתה עם הדוד – הקב"ה. לכן, כל חתונה יהודית היא חלק בלתי נפרד מבניינה של ירושלים. כל חתן וכלה בונים חורבה נוספת מחורבות ירושלים.

הבית השביעי: 'וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִךְ, וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ, כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה'.

הדברים מתבארים עתה כהמשך ישיר של הבית הקודם. רבי שלמה אלקבץ מתקיף בסתר את העותומנים המוסלמים, אלה שנחזים בגלוי לבוני ירושלים. תלמידו וחבירו של רבי יוסף קארו מכנה אותם שוסים ומבלעים ומפנה אותנו לנוסח שבע הברכות העוסקות בעֲקָרָה: "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה. בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה. בָּרוּךְ אַתָּה ד' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ" (כתובות דף ח ע"א). מבחינה פנימית שוב הכוונה לחתונה של כנסת ישראל וקודשא בריך הוא.

הבית השמיני: 'יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֹצִי, וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי, עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה'.

המשורר מפנה אותנו שוב לנבואת הנחמה של ישעיהו שהוזכרה לעיל:  כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי (נ"ד ג). הוא ממשיך ומגלה בזהירות את משמעות החתונה. מדובר על גאולה בהנהגת משיח בן דוד, בלי להזכיר את השם במפורש. מנהיג הגאולה מכונה בֶּן פַּרְצִי. כך המקובל הצפתי, מחבר את נבואות הנחמה תִּפְרֹצִי עם מגילת רות, המסתיימת בעשר הדורות (ודווקא עשר) של השושלת המלכותית של עם ישראל, הפותחת בפרץ ומסתיימת בדוד בן ישי:  וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד ... אֶת דָּוִד.  (רות ד' יח – כב).

השיר שפותח בתפילה ובקריאה לקב"ה, לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, מסתיים בבית התשיעי והאחרון: 'בּוֹאִי בְשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, גַּם בְּשִׂמְחָה וּבְצָהֳלָה, תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה, בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה', בקריאה משולשת לכלה – המלכה (המידה שביעית שהיא גם העשירית) שהלכה אחרי הדוד במדבר (ירמיהו ב' ב) לבוא שוב עם העטרת – הכתר שהוא כתר המלכות, לארמון.

כך המעגל הקבלי נסגר בגאולה שלמה לֱאֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה.

אם כך, נסכם הלכה למעשה: ההחלטה לשלב קטעים מהשיר הנפלא נכונה ביסודה, שהרי הוא שיר גאולה. ההצעה לשיר אותו במנגינת ההמנון הלאומי – התקווה, בהחלט מתאימה. נציע בענווה לשיר את השיר כולו, על כל תשעת בתיו, שהרי כל בתיו הם שיר ותפילה על גאולתנו. בחסדי השם וברוב נפלאותיו שעשה עמנו, הקריאה להתעוררות של כנסת ישראל בהתערותא דלתתא, הפכה בדורות האחרונים לרלוונטית ומעשית. מאחר שהראנו כי גם הפזמון עוסק בנגלה ובנסתר בנושא זה, יש להמשיך ולשיר: 'לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה', ולהוסיף עליו את הפסוקים מתוך פרקי ההלל: 'זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ד' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ' (תהלים קי"ח כד), שליוו את עם ישראל בכל ימי ההודאה על הצלה.  

בשבוע הבא נמשיך לבאר את נושא תפילות ימי ההודאה, ונעסוק, בע"ה,

בהפטרה שנקבעה ליום העצמאות, גם כאן נשתדל להציע בענווה הצעה מעשית.

בינתיים נמשיך ונזכיר לכולם (כן! כולנו!) כי נהיגת כבוד זה בזה,

מקרבת את האיחוד המיוחל של כנסת ישראל וקודשא בריך הוא.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר