שנת תשפ"ג| שבת פרשת במדבר

חמדת השבת:בסיס לדבר האסור וביטול כלי מהיכנו

עד כה למדנו את הגדרים ההלכתיים של מוקצה וכלי שמלאכתו לאיסור. עתה נברר מהו הדין אם המוקצה מונח על גבי חפץ אחר? 

הגמרא במסכת שבת (דף מד ע"ב) מביאה את דברי רב יהודה בשם רב, האומר שאם כסף (שהוא מוקצה, כפי שלמדנו בעבר) מונח על רהיט בשבת אסור לטלטל את הרהיט כל עוד הכסף עליו. אך אם הכסף היה עליו במשך בין השמשות, אסור לטלטל את הרהיט במשך כל השבת, גם אם הכסף מוסר ממנו במהלך השבת. הרהיט מוגדר כבסיס לדבר האסור.

במשנה (מסכת שבת פרק כא משנה ב) מדובר על מוקצה המונח על גבי חפץ שאדם מעוניין בשימושו: אבן על חבית; מעות על כר. במשנה נאמר שמותר להטות או לנער את החפץ בכדי שהמוקצה ייפול, ואם יש בעיה להפיל את המוקצה במקומו (בגלל שרוצים להשתמש באותו המקום, או שהאבן עלולה לפגוע בחפצים אחרים המונחים שם) מותר להרים את החפץ יחד עם המוקצה שעליו ולהפיל את המוקצה במקום אחר. 

בגמרא (דף קמב ע"ב) נאמר שאם המוקצה הונח על הכלי בכוונה תחילה, הכלי נהפך לבסיס לדבר האסור.

במשנה (פרק ג משנה ו) נאמר שאסור להניח כלי בשבת כדי לקבל לתוכו את השמן המטפטף מנר, וכן בגמרא (דף מב ע"ב) נאסר להניח בשבת כלי כדי לקבל לתוכו ביצה שתוטל על ידי תרנגולת. רב יוסף מבאר שאסור לעשות כך מפני שבכך הוא מבטל את הכלי מהיכנו. 

רש"י מסביר שביטול הכלי מהיכנו הוא ביטול אפשרות טלטול הכלי. אם כך, בכך שגרם למוקצה להגיע לכלי הוא עשה לכלי קיבוע. אמנם הקיבוע הוא הלכתי, מטפיזי, אך חז"ל מזהים בכך קיבוע. הרמב"ם אומר מעט אחרת – שבביטול האפשרות להשתמש בכלי הוא בעצם הורס את הכלי, וזה דומה לאיסור סותר.

כך או כך, לכאורה צריכים להבין את היחס בין הסוגיות – לעיל למדנו שרק מה שמונח בין השמשות נאסר. לכאורה המשמעות היא שאי אפשר לבטל כלי מהיכנו – אם המוקצה מונח לפני שבת, הוא בסיס לדבר האסור, אך אין בכך איסור. ואם הוא מונח בשבת, לכאורה הוא לא נאסר! 

סוגיה נוספת מופיעה במסכת שבת דף קנד ע"ב. שם מדובר על אדם שמגיע עם חמור טעון בשבת. יש בעיה: מצד אחד אסור להשאיר את החמור עם המשא הכבד שעליו בגלל צער בעלי חיים, מצד שני אם המשא שביר, אין אפשרות להפיל אותו על הרצפה, לטלטל אותו בידיים אסור כי הוא מוקצה. הגמרא אומרת שבהנחה שמדובר בכלים שיעמדו בכך, יניח כרים ליד הבהמה, יאפשר לכלים ליפול על הכרים, ויפיל אותם מהגובה הנמוך של הכר אל הרצפה.
גם כאן תתעורר השאלה: מדוע מותר להפיל את החפצים המוקצים אל הכר? ומדוע מותר להסיר אותם מהכר, בשונה מהביצה והשמן?

בעלי התוספות קובעים את הכללים הבאים המסדרים את הסוגיות:

בסיס לדבר האסור יווצר רק אם המוקצה מונח על הבסיס בכניסת השבת בכוונה תחילה.

אם מוקצה מונח בכוונה וברצון על הבסיס במהלך השבת, אסור לטלטל את הבסיס, אך אם המוקצה סר ממנו בהמשך השבת – מותר. אסור לעשות כך לכתחילה – אסור בכוונה לגרום למוקצה להגיע לבסיס בשבת, זהו איסור ביטול כלי מהיכנו.

כל עוד המוקצה הגיע לבסיס בצורה שאינה רצונית, הבסיס אינו נאסר כלל, ומותר להפיל את המוקצה ממנו ולטלטל אותו.

נשוב לסוגיות ונבארן בהתאם לדברי בעלי התוספות:

אם האבן מונחת על החבית בכניסת השבת בכוונה תחילה, אסור להסיר אותה, שכן החבית נחשבת כבסיס לדבר האסור. גם אם האבן תסור, יהיה אסור לטלטל את החבית. אם האבן נותרה על החבית בשוגג, מותר להפיל את האבן, שכן החבית לא הופכת לבסיס בשוגג.

אסור להניח בשבת כלי במקום בו הוא יקבל את השמן או הביצה, שכן אם הכלי יקבל את החפצים הללו, יהיה אסור להסיר אותם מהכלי, ובכך מבטל כלי מהיכנו. ברם, אם בהמשך השבת הם סרים מהכלי, יהיה מותר לטלטל את הכלי.

בנוגע למקרה הראשון, בו יש כסף על רהיט בשבת, בעלי התוספות נאלצים להוסיף נתון נוסף: אם הכסף הגיע לשם בשוגג, מותר להטות את הרהיט ולהפיל את הכסף. אם הוא הגיע לשם לפני השבת, זהו בסיס לדבר האסור. באיזה מקרה אסור לטלטל את הרהיט רק כל עוד הכסף נמצא עליו? בעלי התוספות מסבירים שזה יקרה אם בעל הרהיט הורה לילד או נכרי להניח את הכסף שם בשבת, ובכך גרם בכוונה תחילה לכסף להגיע לשם בשבת (בדומה לביצה והשמן). 

לגבי המקרה של הבהמה בעלי התוספות אומרים שיש כאן שיקול ייחודי של צער בעלי חיים של הבהמה, יחד עם זאת שהכלים יקרים, ולכן התירו במיוחד להתייחס לכלי הזכוכית כאילו הגיעו לכרים והכסתות בשוגג. 

בעל המאור ובעל הגהת אשרי מבארים את הסוגיות בצורה שונה:

הם אומרים שאם המוקצה היה על הבסיס בכוונה בכניסת שבת, הוא נהפך לבסיס לדבר האסור. אם המוקצה הגיע אליו בשבת מותר להפיל אותו, בכל מצב. אך אם אין אפשרות או רצון להפיל אותו, זהו ביטול כלי מהיכנו. 

לכן אם הכסף נמצא על הרהיט בשבת, אין רצון להפיל את הכסף לרצפה, ולכן אסור לטלטל אותו. גם את השמן אין רצון לבזבז, אם כך הוא יישאר בכלי זה או אחר בכל מקרה, ולכן זהו ביטול כלי מהיכנו. הביצה רגישה ועלולה להישבר, האדם לא ישפוך את הביצה מהכלי, ולכן זהו ביטול כלי מהיכנו. במקרה של הבהמה אם כלי הזכוכית הגמרא מעמידה דווקא בכלים קטנים, שאפשר להפיל מעל גבי הכרים והכסתות. במידה ומדובר בכלים שאינם יכולים לשרוד את הנפילה מהכרים לרצפה, אכן יהיה אסור להפיל את המוקצה אליהם. 

שימו לב שהאוקימתא של הגמרא בכלים קטנים שניתן להפיל מהכרים נקראת במשמעות הפוכה: לפי בעלי התוספות מדובר בקולא, שהגמרא מתירה להפיל את הכלים מהכרים וכך להתיר את השימוש בכרים בשבת. לפי בעל המאור מדובר בחומרה: אם אין אפשרות להפיל את המוקצה מהכרים, אסור להפיל אותם על הכרים כלל! 

עמדנו על יסודות היחס בין בסיס לדבר האסור וביטול כלי מהיכנו. בהמשך נוכל להעמיק בפרטי ההלכות.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר