שנת תשפ"ג| שבת פרשת בהעלותך

שו"ת במראה הבזק: הפסקת הנשמה ידנית לחולה

אדר תשע"ח 

שאלה
אדם זקן וחלש מאוד בן תשעים שיש לו בעיות דמנציה חמורות התחיל להיחנק בביתו. הוא הובא לחדר המיון בבית החולים באמבולנס ובאמבולנס המטפלים בו הכניסו צינור לתוך גרונו כדי לספק לו חמצן. כשהגיע לחדר המיון, האחות שהייתה שם התחילה להעביר חמצן לריאותיו על ידי שקית הנשמה (respirator bag manual). הפעולה הזאת נעשית על ידי הכנסת אוויר לתוך קנה הנשימה שלו בידי האחות ולא על ידי מכשיר הנשמה.

אשתו של המטופל אמרה שהיה לו צו הוראה לא לבצע החייאה (דנ"ר Do Not Resuscitate) מהפוסק שלה, והיא לא רצתה שיחברו את בעלה למכונת הנשמה.

כאמור, האחות כבר התחילה לנסות להנשים את המטופל בידיה על ידי שקית ההנשמה ועדיין לא הפסיקה את הפעולה הזאת. הבעיה מבחינת ההלכה היא שאם המטופל לא יתחבר למכשיר ההנשמה, לפי תקנון בית החולים ידרשו צוות הרופאים מהאחות להפסיק לנסות להנשים את הזקן על ידי שקית ההנשמה, ועל ידי זה לחרוץ את דינו למוות.

לכאורה הדין של שב ואל תעשה אינו שייך בנדון דידן כמו שהוא שייך כשיש צו הוראה שלא לבצע החייאה. תנאיו של צו לא לבצע החייאה מחייבים את המטפלים במטופל להימנע מלחבר אותו למכשיר הנשמה או שום אמצעי מחיה מלאכותי אחר, מה שאין כן בנדון דידן, שיש מעשה בידיים שמבקשים להפסיק.

לכן, לפי הנ"ל, האם מצד הדין מותר לרופאים להגיד לאחות להפסיק לנסות להנשים את הזקן ביד? 

תשובה
אסור לעשות פעולה חיובית הגורם לקרבת מיתתו של חולה, גם אם החולה גוסס. אבל אם חייו של הגוסס מוארכים על ידי פעולה מתמשכת, כגון על ידי דפיקות הסמוכות אליו, מותר להפסיק את הפעולה הזו למרות שעל ידי כך החולה ימות¹.

נראה ברור שכמו כן, במקרה שבו נפסקה הוראה על ידי פוסק מוסמך שלא לבצע החייאה (דנ"ר Do Not Resuscitate), עדיין אין להתיר פעולה חיובית הגורמת באופן ישיר לקרבת מיתתו של החולה. אבל כן מותר להסיר מונע אף שעל ידי זה החולה ימות בעקיפין.

בנדון דידן, שבו האחות עושה פעולות חוזרות ונשנות של לחיצה על המפוח, הפסקת הלחיצות תיחשב כהסרת מונע, כמו הפסקת דפיקות מאריכות החיים. לכן מותר להפסיק את פעולת ההנשמה הידנית גם מבלי לחבר את החולה למכונת הנשמה.

נעיר שהגרש"ז אויערבאך כתב² לגבי חולה גוסס ש"סובל מכאבים ויסורים גדולים או אפילו סבל נפש חזק מאוד, חושבני שאוכל וחמצן לנשימה חייבים ליתן לו גם נגד רצונו". נראה שגם במצב שבו נפסקה לחולה הוראת דנ"ר, יש לתת חמצן לחולה על ידי צינורית או מסכה³.

מכל מקום, גם הגרשז"א היה מודה בגוסס הנ"ל שאין חיוב לחברו למכשיר הנשמה⁴. ונראה שהוא הדין גם בחולה שנפסקה עבורו הוראת דנ"ר⁵.

נדגיש שאין תשובה זו דנה בחולה אשר כבר חובר למכונת הנשמה, שבו נחלקו אם ומתי מותר לנתק אותו ממנה⁶. 
________________________ 

¹ כתוב ברמ"א (יו"ד שלט, א): "וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד, אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו, מכח שאומרין שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו. וכן אסור לשום מפתחות ב"ה [=בית הכנסת] תחת ראשו, כדי שיפרד. אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע".

לדיונים לגבי המעמד ההלכתי של פעולת הסרת מונע, ראה בדברי הגרז"נ גולדברג בעמק הלכה-אסיא [חלק א] עמוד 64 ואילך; יחל ישראל חלק ב סימן פא.

² שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן צא אות כד. הרב פרופ' אברהם שטינברג באנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך "נוטה למות (א)", עמוד 144, כתב: "באופן עקרוני יש חובה להמשיך בכל הטיפולים הממלאים צרכים טבעיים של החולה, כגון אוכל, שתיה וחמצן... דבר זה חייבים לעשות גם נגד רצונו של החולה". נראה ברור מהקשר הדברים שהכוונה היא שיש חובה גם להתחיל לספק דברים אלה, ולא רק "להמשיך" את נתינתם אם כבר התחילו לתת אותם.

³ בגלל היותו "ממלא צורך טבעי של החולה". בשו"ת אגרות משה (חו"מ חלק ב סימן עג) כתב: "וחולה מסוכן שאינו יכול לנשום צריך ליתן לו חמצן (אקסידזשען) אף שהוא באופן שא"א לרפאותו, שהרי הוא להקל מיסוריו, דהיסורין ממה שא"א לנשום הם יסורים גדולים והחמצן מסלקן".

⁴ ראה בדברי הרב פרופ' אברהם שטינברג שם עמוד 144–145.

⁵ שהרי זוהי עצם הגדרת הוראת הדנ"ר, שלא לחברו למכשירים כמו הנשמה מלאכותית.

⁶ ראה בענין זה במקורות שהביא הרב פרופ' אברהם שטינברג באנציקלופדיה הלכתית רפואית שם, עמוד 148–151. 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר