English | Francais

Search


שנת תשפ"ג| שבת פרשת קרח

ארץ אגדה: מי נשאו את הכיור

הרב מרדכי הוכמן

לכלים החשובים שבמשכן היו 'בַּדִּים' (מוטות) שבהם היו נושאים אותם במסעות. הכיור וכנו שימשו לרחיצת ידי ורגלי הכהנים, אך לא היו בדים. אבן עזרא (שמות ויקהל לה,טז) התייחס לכך וכתב "הנה אין לכיור ולכנו בדים. אולי על העגלות היו נשואים". כלומר, אולי נשאו את הכיור על אחת מהעגלות ששימשו את בני גרשון ואת בני מררי לנשיאת חלקים מן המשכן.

 

גם הרמב"ן דן בשאלה זו והציע אפשרות נוספת, שיתכן ולא נשאו את הכיור על העגלות אלא בני קהת נשאו אותו על כתפיהם, וז"ל הרמב"ן (שמות לח,כא) "...כי יכנס בכלל מה שאמר הכתוב (במדבר ג ל-לא) 'וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל: וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ', כי בכיור וכנו ישרתו למזבח".

אמנם יש קושי בפרוש זה, שהרי כאשר התורה אומרת שאהרון ובניו כיסו את המזבח לפני שבני קהת נשאו אותו, יש פירוט גדול כיצד הדבר נעשה (במדבר ד, יג-יד): "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן: וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת הַמַּחְתֹּת אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו", ולשיטת הרמב"ן שנתנו גם את הכיור על המזבח תמוה, מדוע לא מזכירים בפירוש שנתנו עליו גם את הכיור, שהרי הכיור וכנו הם כלים חשובים שהתורה מאריכה ומספרת שהם נמשחו, ואם התורה מזכירה שנתנו את הַיָּעִים על המזבח בוודאי שהיו ראוי להזכיר שנתנו גם את הכיור. ויתכן שלכן העדיף חזקוני את פירוש אבן עזרא וכתב (חזקוני שמות ל,יח): "לא היו להם בדים והיו נשואים על העגלות".

אמנם ר' חיים פלטיאל כתב (במדבר ד,כב) שבני גרשון הם אלו שנשאו אותו על העגלות, ולדעתו זו משמעות הכתוב (במדבר ד,כו): "וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ". אולם גם בפירוש זה יש קושי, אם התורה מפרטת שבני גרשון נשאו על העגלות שלהם גם את המיתרים, וודאי שהיה מן הראוי שתפרט שנשאו עליהם גם את הכיור וכנו.

 

ובספר חשוקי חמד (בכורות דף ד,א) מביא בשם ספר אזנים לתורה (שמות לה טז) שכתב:

"לפלא גדול היה בעיני למה לא נזכר מי ואיך נשאו את הכיור ואת כנו בנסוע המחנות, ..., אבל בפרשת נשא נמנו הדברים אפילו הקטנים ביותר כמו ויתדתם ומיתריהם של משא בני גרשון ובני מררי, ואין שם זכר לכיור וכנו ומי נשא אותם ואיך נשאו אותם מכיון שגם בדים לא עשו להם, והנה לקמן (לח ח) הבאנו דברי התוספתא (סוכה פ"ג ה"ג) שבארה של מרים שהיתה עולה עם מחנה ישראל להרים ויורדת גבעות מכיון שהיו ישראל שורין ומעמידין את המשכן [היא שורה כנגדן מקום גבוה כנגד פתחו של אהל מועד]. והנה בבית המקדש היתה באר ובה היו משקעין את הכיור בתחילת הלילה כדי שלא יפסלו מי הכיור בלינה, וגם באהל מועד בוודאי היו משקיעים את הכיור במדבר לפנות ערב בבארה של מרים, וכן בשעת סילוק המסעות השקיעו בבארה של מרים כדי שלא יפסלו המים ביוצא וממילא היה נשאים עם המים שבבאר המתגלגלים מתחנה לתחנה, ומכיון שאין לנו תירוץ אחר מסתבר, והאבן עזרא בעצמו כתב על תירוצו אולי, יש לומר כן, יעו"ש".

אך גם תירוץ זה קשה, שהרי ידוע שבעבודות המשכן והמקדש אין סומכים על הנס, ומשתדלים לפעול באורח טבעי ככל האפשר. וכן עולה מדברי הרמב"ם שכתב בהלכותיו (תמידין ומוספין ה,ב) שהסיבה שהתורה ציוותה לתת קנים של זהב בין החלות של לחם הפנים היא "כדי שתהיה הרוח מנשבת בו". כלומר, התורה הורתה שלא לסמוך על הנס שלחם הפנים לא יתעפש אלא יש לפעול לכך בדרך טבעית באמצעות אוורור. וכן כתב שם ב'מעשה רקח': "כדי שתהיה הרוח מנשבת בו. פי' ולא יתעפש ואף דקי"ל דסילוקו כסידורו, מדכתיב לשום לחם חם ביום הלקחו, מ"מ לא היו סומכין על הנס ותדע דכמה שולחנות של שיש היו במקדש כדי שלא יסריח הבשר אף דקי"ל לא הסריח בשר הקדש מעולם וכן משמע בירושלמי שהביאו התוס' שם ד"ה אחד של כסף וכו'".

ואם ד' הורה שלא לסמוך על הנס בענייני המשכן, מתבקש שרצון ד' הוא שלא יסמכו על הנס גם בענין הובלת הכיור בשעת המסעות. ולפיכך, נראה שאולי אפשר להסביר באופן אחר, וכדלקמן.

 

מדוע היה כן לכיור?

כזכור, אבן עזרא העיר שבשונה משאר הכלים לא היו לכיור ולכנו בדים לצורך נשיאתם. ויש להוסיף על דבריו שיש בכיור דבר מיוחד שאין בשאר הכלים. בנוסף למצוות עשיית "כיור" ציוותה התורה לעשות גם את "כנו" (ה'כן' שלו) שהוא בסיס נפרד שמיועד להצבתו. מדוע דווקא בכיור ציוותה התורה בעשיית 'כן' נפרד. ונראה לומר שה'טבעות' שהיו מחוברים לשאר הכלים הראו את הניידות שלהם, שהרי הטבעות נועדו ל'בדים' (מוטות) לנשיאה, ואילו בכיור להיפך, ה'כן' שנוצר בנפרד ובמיוחד עבור הכיור הראה את הקביעות שנועדה למקום הכיור, בדומה לאמור בתורה (בראשית מא,יג): "אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי". נראה שקביעות המקום הזו שמסמלים הכיור וכנו, קשורים להבנה מדוע הוצב הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח, וכדלקמן.

 

המיקום העקרוני של הכיור

המקום שבו נצטוו להציב את הכיור נראה תמוה. בכל בתי הכנסיות הכיור שמיועד לנטילת ידיים נמצא לפני הכניסה לבית הכנסת, או בתוך בית הכנסת מאחור כך שמי שצועד לתוך בית הכנסת צועד ומתקדם לאחר שכבר נטל את ידיו. אך מקומו של הכיור במשכן הוא בין המזבח לבין פתח אוהל מועד. ומי שבא לעבוד במזבח, צריך לעבור את המזבח וליטול את ידיו ורגליו מן הכיור, ואז לחזור לאחור אל המזבח, והדבר תמוה מאוד. האזור שמעבר למזבח ("מן המזבח ולפנים") הוא אזור קדוש במיוחד, ומי שנכנס לשם כשהוא מגודל שיער או שתוי יין נענש (רמב"ם ביאת המקדש א,טו), ולמרות זאת הכהן נכנס לאזור הקדוש הזה לפני שרחץ ידיו ורגליו ודווקא שם הוא רוחץ אותם. והדבר תמוה, ונראה שיש להבין את המיקום  לאור המובא בתרגום יונתן, וכדלקמן.

 

בתרגום יונתן (שמות מ,ז) מובא שהכיור הוא כנגד בעלי התשובה שחוזרים בתשובה ומשליכים את העקמומית שלהם1. יסוד זה מקבל חיזוק מהכתוב (שמות לח, ח): "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". ופירש אבן עזרא: "והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות". נשים אלו היו נשים שהתחזקו בעבודת ה', ולפי ההבנה וההשגה הגבוהה שהן העפילו אליה כעת, הן סברו שעליהן לחזור בתשובה מהזמן המיותר שהיו מבזבזות על ההתייפות במראות.

בתלמוד (פסחים דף נד,א) מובא: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח". לפי סדר הזכרת הדברים ברשימה הזו משמע שהתורה קודמת לכל, והתשובה קודמת בחשיבותה גם לבית המקדש. הכיור מסמל את התשובה ושהקב"ה מוכן לקבל את השבים. יסוד זה יכול להסביר את המיקום התמוה של הכיור וכנו. בעלי תשובה עלולים לחשוש שהם מטונפים ב'בוץ רוחני' שקשה להם להתנקות ממנו, והדבר עלול לגרום להם להתעכב מלחזור בתשובה. וכדי לקרב אותם ולהקל עליהם לחזור בתשובה, רמז להם הקב"ה שכיוון שהוא רוצה בתשובה והם רוצים בתשובה ייכנסו אל הקודש, ורק לאחר מכן יתנקו מהבוץ הרוחני שלהם. ורמז זה ניתן באמצעות מיקום הכיור לאחר המזבח. כלומר, אפשר להיכנס אל המקום הקדוש ואפילו לעבור את המזבח ולאחר מכן להיטהר ולרחוץ בניקיון ולחזור אל המזבח.

 

משמעות מיקום הכיור היא כה חשובה, ומשום כך במיקום זה יש להציב כלי מיוחד שהוא הבסיס ('כן') של הכיור, כך שגם אם יינטל הכיור ממקומו, כדי להביא אותו אל הבאר ולמלא בו מים או לסיבה אחרת, עדיין תישאר במקומה נקודת הציון ("כַּנּוֹ"), שתסמל את כך שהקב"ה חפץ לקרב את בעלי התשובה, והוא מורה להם להתקרב אליו ורק אחר כך להשלים את תהליך התשובה ולרחוץ את עצמם מהלכלוך הרוחני שלהם. להבנה זו יש סיוע מדברי הירושלמי (יומא פ"ד, סוף ה"ה) המביא דעה שהכיור והכן אינם מעכבים את הקרבת הקרבן אלא שמקומם הוא שמעכב. וכפי שביאר שם 'קרבן העדה': "אם אין הכיור וכנו במקומן פסול לקדש (*לרחוץ ידיו ורגליו) בשאר כלים אבל אם יש שם כיור וכן - אף שאר כלים כשרים לקדש". ומסתבר שטעם הדבר הוא מפני שהכיור וכנו שנמצאים במקומם באזור המקודש שמעבר למזבח מסמלים את המוכנות של הקב"ה לקרב אליו את החוזרים בתשובה, ולכן כל עוד שהסמל הזה קיים במקומו אין זה מעכב אם נטלו ידים ורגלים מכלי קודש אחר.

 

נושאי הכיור

כאמור לעיל, עולם התשובה קדם לעולם שבו יש מקדש. דבר זה מרומז גם במשכן שבמדבר. לפני שנבנה המשכן שנקרא גם בשם 'אוהל מועד', היה מקום נוסף שנקרא 'אהל מועד', וכפי שכתוב בתורה שלאחר חטא העגל ולפני בניית המשכן היה מקום אחר שנקרא 'אהל מועד' (שמות לג,ז): "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ד' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:". מבקשי ד' שיצאו לשם היו גברים בעלי תשובה ונשים בעלות תשובה, שרצו להיטהר ולהתקדש. הכיור וכנו נוצרו מהמראות של הנשים מבקשות ד' שצבאו על אותו 'אוהל מועד', כאמור בתורה – "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". מתבקש שגם הגברים מבקשי ד' ('בעלי התשובה') שצבאו על אותו 'אוהל מועד' של משה תרמו משהו ל'כיור וכנו' שמסמלים את בעלי התשובה. ומסתבר שהם תרמו את כוחם לצורך נשיאת הכיור וכנו.

לאחר בניית המשכן והשראת השכינה במשכן המשיכו 'בעלי תשובה' לצבוא על 'אהל מועד' של משה שהיה סמוך למשכן, והכיור וכנו המתינו להם. לפיכך, לאחר שהלויים נשאו את המשכן וכליו, הם הותירו את הכיור ואת כנו במקומם, ובעלי התשובה באו ונשאו את הכיור ואת כנו עד מקום החניה הבא. כלי המקדש האחרים כוסו בכיסויים שונים על ידי אהרן ובניו, וכך הלויים שנשאו את הכלים וכן ושאר בני ישראל לא ראו בעיניהם את כלי המקדש. אך הכיור וכנו לא כוסו בכיסוי והם נישאו בגלוי על ידי בעלי התשובה. ואדרבא הקב"ה רצה שכל ישראל יראו את הכיור וכנו שמסמלים את כך שהקב"ה רוצה לקרב אליו את בעלי התשובה. 

הצבא הרביעי – הצבא הראשוני

מבקשי ד' שצבאו בלב שבור על אותו 'אוהל מועד' של משה, היו הצבא הראשון שצבא על 'אוהל מועד'. לאחר ששרתה שכינה בישראל באופן גלוי, ומשה החזיר את האהל שלו למחנה, ושכן עם אהרון ובניו בצדו המזרחי של המשכן, המשיכו מבקשי ד' לצבוא על האהל של משה. סביב למשכן חנו שלוש צבאות של לויים, צבא משפחות גרשון במערב, צבא משפחות קהת בדרום, צבא משפחות מררי בדרום, ואילו בצד המזרחי סמוך לאהל של משה שהה צבא של מבקשי ה'. הם לא חנו שם באהלים משום שאהלים שלהם היו בתוך המחנות, אך הם יצאו מהאהלים שלהם כדי לצבוא על האהל של משה.

 הצבא הרביעי הזה, שהוא בעצם הצבא הראשוני שהיה עוד לפני הקמת המשכן, הוא הצבא שנתן צידוק לבניית המשכן הקבוע. המשכן נועד להראות שהקב"ה סלח לבני ישראל על חטא העגל והוא שב ושכן בתוך בני ישראל. אך לשם כך צריך היה להראות שלא רק הלויים (שלא חטאו בעגל) רוצים שד' ישכון בתוכם, אלא גם אלו מישראל שחטאו בעגל חזרו כבר מדרכם הרעה, והם רוצים שד' ישכון בתוכם. כאשר מבקשי ד' (בעלי התשובה) יצאו מהמחנה  וצבאו על אותו 'אוהל מועד' שנטה משה מחוץ למחנה, הם הראו את רצונם שהקב"ה ישוב וישכון בתוכם. בזכותם היתה הצדקה לעשיית המשכן ולעשיית הכלים הקדושים מאוד שאותם נשאו הלויים. הלויים היו האנשים הגשמיים שנשאו את המשכן וכליו, אך האנשים הרוחניים שנשאו את הצדקת קיומו על כתפיהם הרוחניות היו מבקשי ד' (בעלי התשובה). 

התשובה קדמה לעולם ולמקדש, והסמל לכך הוא הנקודה הקבועה של הכיור וכנו שהיתה בין האולם והמזבח. כל שאר כלי המקדש הם מאוחרים לתשובה ולכן התורה מספרת על כך שהם היו ניידים ונישאו על ידי הלויים, וכדי לרמז לקדמות עולם התשובה התורה מעלימה ואינה מספרת במפורש שהכיור נעקר ממקומו בשעת המסעות, אלא מותירה זאת להבנתנו. והיא מותירה להבנתנו גם את ההבנה שהכיור וכנו נישאו על ידי 'הצבא הרביעי' ('הצבא הראשוני') – הצבא של בעלי התשובה. 

הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה'

הבנה זו יכולה להסביר גם את הכתוב שבישעיהו (נב,יא): "סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה':". יונתן תרגם: "אִתְפְּרַשׁוּ אִתְפְּרַשׁוּ פּוּקוּ מִתַּמָן בִּמְסָאָב לָא תִקְרְבוּן פּוּקוּ מִגַוָהּ אִתְבְּחָרוּ נַטְלֵי מָנֵי בֵית מַקְדְשָׁא דַה':" רש"י פירש שנושאי כלי ד' הם הכהנים והלויים שהיו נושאי הכלים של ד' במדבר. אולם לא מובן מדוע הקריאה לצאת מן הגלות מופנית דווקא לכהנים והלויים. ואבן עזרא פירש שהכוונה לעם ישראל שהם נושאי התורה. אולם לא מובן מדוע ה'תורה' מכונה בשם "כְּלֵי ד' ". אמנם לפי מה שהתבאר ניתן להסביר זאת באופן אחר, וכדלקמן.

המשכן וכליו נבנו רק לאחר שהתבררה והתלקטה מתוך המחנה קבוצה של מבקשי ד' שיצאה אל האהל של משה. והיא נשאה על כתפיה הרוחניות את הצדקת המשכן וכליו שנעשו אחר כך. ובדומה לכך ישעיהו מנבא שהקבוצה שתחליט לחזור בתשובה להתייחס לגלות בתור מקום טמא שצריך לצאת ממנו, היא זו שתביא בסופו של דבר לבניית המקדש ועשיית כליו. ואכן כך ארע, בסופו של דבר, אותה קבוצה קטנה שיצאה מבבל לארץ ישראל לאחר הצהרת כורש היא זו שבזכותה נבנה בסופו של דבר המקדש השני ונעשו כלי המקדש בשנית. והיא בעצם - נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה'.
_____________
1 וז"ל תרגום יונתן: "וְתִתֵּן יַת כִּיּוֹרָא בֵּינֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵינֵי מַדְבְּחָא וְתִתֵּן תַּמָּן מוֹי מְטוּל תַיָבַיָא דְהַדְרִין בִּתְיוּבְתָּא וְשַׁדִיַין עַקְמוּמִיתְהוֹן הֵי כְמַיָא:"

 

 

לע"נ אמו"ר רחל בת ר' בנימין בונים
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

מתפללים לרפואתם השלימה
של
ניר רפאל בן רחל ברכה
חנה בת אוריה
טל שאול בן יפה
פנינה ציפורה בת מרים
אורי לאה בת חיה תמימה
מיכאל אלכסנדר אברהם בן שרה מלכה
אהרן (רוני) בן פנינה
ג'קלין בת רינה
חיים מנחם מנדל בן חנה
מאירה בת אסתר
אברהם בן פנינה
אריה יצחק בן גאולה מרים
נטע בת מלכה
חיים מרדכי פרץ בן אסתר מילכה
רבקה בת שרה בלה
ר' יצחק בן בריינדל גיטה
עובדיה בן אסתר מלכה
חווה רָאנְלָה בת פָיילָא
הילל בן תמר שפרה

ירחמיאל בן זלאטה רבקה
יוסף בן אורית
בתוך שאר חולי עם ישראל


לעילוי נשמת:

פרופ' ישראל אהרוני ז"ל

י"ד בכסלו תשפ"ג

 

הרב יהושע רוזן זצ"ל

ט"ו באדר א' תשפ"ב

 

מר משה וסרצוג ז”ל

חבר הנהלת 'ארץ חמדה'

כ' תשרי תשפ"א


מר שמואל וגב' אסתר שמש

י"ז בסיוון תשע"ד /כ' באב תשע"ז


הרב אשר וסוזן וסרטיל
ט"ז בכסלו/ אלול תש"פ

 מר זליג ושרה ונגרובסקי
כה בטבת תשפ"ב /י' בתמוז תשע"ד

ר' מאיר וגב' שרה ברכפלד

(שרה - ט"ז בטבת תש"פ)

 

רבי יעקב בן אברהם ועיישה וחנה

בת יעיש ושמחה סבג

 

הרב ראובן וחיה לאה אברמן

ט' בתשרי תשע"ו/ כ' תשרי תשפ"ב

 

הרב שלמה מרזל

י' באייר תשע"א


ר' אליהו כרמל וגב' מלכה טויבע כרמל

ח' באייר תשע"ו / י"א במנחם-אב תשס"ט

 

סוזי בת עליזה כהן 
 כ"ד בחשוון תשע"ח

מר חיים משה בן קוקה יהודית כהן 
ז' בתשרי תשע"ה

הרב ישראל רוזן
י"ג בחשוון תשע"ח


 מר שלמה דוד בן זלמן ושרה אבנית

סיון תשע"ט

 

ר' אברהם וגיטה קליין 
י"ח באייר תשע"ט/ ד' אב


גב' לוריין הופמן


מר יצחק זאב טרשנסקי
כ״ח באדר תשפ"א


הרב שמואל כהן

שבט תשפ"א

 

גב' צפורה בת יונה דונייר

נלב"ע י"ב אדר א'

 

גב' לאה מאיר

נלב"ע כ"ז בניסן תשפ"ב

 

מר חיים לייב בן מיכאל קרייסל

ב' שבט

 

הרב ד"ר ג'רי האכביום

י"ח באדר ב' תשפ"ב

 

גב' ג'ולי קושיצקי

י"ט באדר ב' תשפ"ב

 

גב' בלהה בת ישראל מרמרוש

א' מנחם אב תשפ"א

 

ר' שמואל וגב' רבקה ברנדמן

ט"ז בטבת תשפ"ג/ ח' באייר תשפ"א
 

הנופלים במערכה על הגנת המולדת הי"ד

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.