שנת תשפ"ג| שבת פרשת דברים

פרשת השבוע: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים (א' א). כך, בהכרזה, נפתחת הפרשה.

גם הפטרות מספר ירמיהו, שאותן קראנו בשבועיים האחרונים, פותחות בהכרזה:

"דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן: אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו..." (ירמיהו א' א-ב).

ההדגשה הכפולה בראש שני הספרים אומרת דרשני. הביטויים דבר-דיבור, חוזרים על עצמם מספר פעמים רב ביותר בשני הספרים (נעיר במאמר מוסגר כי יש הרבה מן המשותף לשתי הדמויות החשובות הללו).

הניסיון לסדר את ספר דברים לכל אורכו, יגלה כי הבסיס, כמעט לכל דברי הספר, הוא עשרת הדיברות (לא נוכיח זאת כרגע).

גם הכותרת של מתן תורה ומעמד קבלת עשרת הדברות, בהר סיני, פותחת כך:

"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ' א). (עיינו גם בפסוקי הפתיחה לעשרת הדיברות בפרשת ואתחנן, ותזהו בקלות את החזרה המרובה על השורש דבר).

הוכחנו כבר בעבר כי "דבר", בהופעות רבות בתנ"ך, משמעותו דבר ד' כלומר נבואה. לכן, ספר דברים פירושו ספר הנבואות של משה, ודברי ירמיהו פירושם נבואותיו של ירמיהו. (עיינו בפרשת כי תצא לשנת תשע"ב).

הדגשה זו מביאה אותנו ישירות לשאלה: מה קודם למה, העיניים לפה והפה לאוזן? או שאולי הסדר שונה לחלוטין.

ננסה באמצעות הפסוק הבא להוכיח את דברינו.

בפרשת ואתחנן, כהקדמה לחזרה על עשרת הדברות, מכריז משה רבנו:

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (ד' יב).

הקול הוא המודגש וממילא השמיעה באוזן. האוזן שומעת את הדברים – את התוכן היוצא מן הפה, והראיה היא השולית, ומבחינה מסוימת גם בעלת סממן שלילי. לכן, אין זה פלא כי מיד אחרי סיפור המסע של עם ישראל במדבר, מיציאת מצרים ועד ערב הכניסה לארץ, שמסתיים בתחנוניו של משה, מילות הסיכום פותחות בהכרזה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע..." (ד' א), וגם הנאום הבא פותח באותו מטבע לשון: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (ה' א). (בפרשיות קריאת שמע נעסוק בע"ה בשבוע הבא).

אם כך, נציע כי האוזן היא האיבר החשוב ביותר, אחר כך הפה ורק אחריהם העין.

עד לתקופה האחרונה יכולת הדיבור הייתה תלויה בתפקוד טוב של האוזן, לכן, כל מי שהיה חרש היה גם אילם, ר"ל. ההתפתחות הטכנולוגית והרפואית שיפרה, בחסדי השם, לאין ערוך, את מצבם של כבדי השמיעה.

מי שהדגיש את מקומה החשוב של האוזן היה גם דוד המלך, הוא מכריז בפסוקים המתארים היבטים חשובים ביותר של חייו:

"אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי .... אָז אָמַרְתִּי (בפה) הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי (קריאה בעין)" (תהלים מ' ז – ח).

הרחיב ברעיון זה תלמידו של מרן הראי"ה קוק, הרב דוד הכהן המכונה הנזיר, בספרו החשוב "קול הנבואה". בשבוע הבא נביא גם מדבריו.

נסיים בנושא הקבוע המטריד את מנוחתנו בחודשים האחרונים:

חוסר ההקשבה של הקיצונים משני הצדדים והשתלטותם על השיח הציבורי מדאיג מאוד.

לאוזן יש תפקיד נוסף. האוזן היא האיבר המופקד על שמירת האיזון הגופני.

כשמה כן היא, מאזנת ומגנה מפני נפילות.

הבה נתפלל לאיזון בכל התחומים, איזון שיושג גם מהאזנה של כל אחד לצרכיו של השני.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר