שנת תשפ"ג| שבת פרשת דברים

חמדת השבת: תשעה באב ו'שבת שבתון'

השבת שבת חזון. השבת הקודמת לתשעה באב, אחרי שהתחלנו למעט בשמחה. בשבת זו ישנו מתח בין שני דברים: מצד אחד, נכנסנו לתקופת אבלות על החורבן. מצד שני, התורה מצווה לכבד את השבת!

דוגמא לביטוי של המתח הזה מופיע בדברי הרמ"א (בתחילת סימן תקנא של אורח חיים). באשכנז של תקופת הרמ"א נהגו להתייחס לשבת זו כשבת של אבלות, ואפילו לא ללבוש בגדי שבת. אך רוב הפוסקים (גר"א, ר"י עמדין, ועוד ועוד) ראו בכך פגיעה בכבוד השבת, ולכן ציוו לכבד את השבת בבגדי שבת.

מתח דומה קיים ביחס לכבוד ועונג שבת במאכלי שבת. להלכה (שו"ע אורח חיים תקנב סעיף י) נפסק שאפילו אם תשעה באב עצמו יוצא בשבת, "אוכל בשר ושותה יין ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו".

חז"ל תיקנו את צום תשעה באב במקביל לצום יום הכיפורים. הימים הללו בהחלט מקבילים: יום הכיפורים הוא היום בו נציג עם ישראל פוגש את הקב"ה כביכול פנים אל פנים, ואילו תשעה באב הוא יום הסתר הפנים הגדול. אנו מתענים ביום הכיפורים כדי שנהיה במדרגה ראויה לפגוש את הקב"ה, ואילו בתשעה באב אנו מתענים מתוך צער על כך שהקב"ה הקטין משמעותית את יכולתנו להיפגש עמו. לכן חז"ל השוו את הצומות מכמה בחינות: הצום מתחיל בשקיעת החמה (ולא בעלות השחר); איסורי תענית אחרים: רחיצה סיכה וכו' אסורים בשניהם, בשונה מיתר הצומות. חז"ל ציינו את הסתר הפנים שבתשעה באב בדרכים נוספות, שאינן מתאימות ליום הכיפורים: התנתקות מלימוד תורה, צינור המקשר אותנו לקב"ה; ישיבה על הקרקע (או כסא סמוך לקרקע); לא לשאול זה בשלום זה, בכדי לחוש שאנו נזופים לפני המקום.

מצד שני, ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין הצומות:

חולים: איסור האכילה ביום הכיפורים הוא איסור כרת חמור מן התורה. לכן עקרונית רק חולי שיש בו סכנה דוחה את התענית. לעומת זאת, תשעה באב זו גזירה דרבנן, וחז"ל לא גזרו את הצום על חולים שנופלים למשכב (כלומר, חולה שזקוק לשכב במיטה מחמת חליו. שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנד סעיף ו).

חולה הנדרש לבלוע תרופה, ואינו מסוגל לבלוע אותה ללא מים: ביום הכיפורים עליו לפסול את המים משתייה (לדוגמא להשרות תיון בכמות קטנה של מים, וכך המים יהיו מרים). בתשעה באב אין דרישה שכזו, ומותר לו לשתות מעט מים יחד עם התרופה.

אכילה פחות פחות מכשיעור: התורה אוסרת לאכול ולשתות ביום הכיפורים. התורה הגדירה כמות של "אוכל" ו"שתיה", שאכילה פחות מהן אינה מחייבת כרת (אך עדיין אסורה). לאור זאת, במצבי חולי שונים אסור לאדם לצום, אך הלכתית נכון יותר שיאכל כמויות קטנות, בכדי להימנע מאיסור כרת. חשוב לשים לב שבתשעה באב ההלכה שונה: הצום לא נגזר על החולה. אם כך, מי שמוגדר הלכתית כ'חולה' אינו מחויב לצום כלל. אין עניין לאכול פחות פחות מכשיעור (שו"ע אורח חיים תקנד ו).

חשוב לציין שבמצבים מסוימים אדם בריא יהיה מוכרח לאכול, מסיבות שונות. לפעמים במצבים אלו אכן נכון יותר לאכול פחות מכשיעור. על כך כדאי להתייעץ עם פוסק הלכה (ביאור הלכה תקנד ד"ה *דבמקום).

מעוברות ומניקות: מצד אחד, בגמרא ובשו"ע (אורח חיים תקנד סעיף ה) מבואר שמעוברות ומניקות צמות כמו שהן צמות ביום הכיפורים. מצד שני, עלינו לשים לב שזה שיש כלל לא אומר שאין רבות היוצאות מן הכלל. השולחן ערוך מדבר על אישה בהריון שתסבול מעט יותר מהרגיל, אך לא תגיע לכלל סכנה או חולי מחמת הצום. לכן: אישה שהריונה קשה ומכביד עליה, שנכנסת לצום בתחושה פחות בריאה מהרגיל, שיש לה היסטוריה של חולשה בהריון, שהריונה בסיכון, שחשה שמתחילה התייבשות שעלולה לגרום לצירי לידה, או שהרופא אמר לה שאסור לה להתקרב להתייבשות – לכל אלו אסור לצום בתשעה באב. אמנם זה פוטר את רוב המעוברות מהצום, אך כאמור, דברי השו"ע נאמרו על מעוברות מסוימות, ולא כולן (לכן כאמור לעיל כדאי להתייעץ).

דבר דומה נכון ביחס למניקות. אם המניקה חשה פחות בריאה מהרגיל או יבשה מהרגיל היא פטורה מהצום. הצום נגזר על האמא, ולא על התינוק. לכן אם הצום עלול לגרום להפסקת החלב, הרי שזו פגיעה בתינוק שחז"ל לא גזרו, ולכן אסור לאישה זו לצום. מניקה המעריכה שהצום לא יפגע בחלב שלה רשאית לצום, אך מחובתה לשים לב שאם היא מבחינה בתחילת פגיעה בחלב, היא חייבת לשתות מיד. ונצטט מלשון הגרש"ז (הליכות שלמה פרק ט"ז דבר הלכה הערה ז): "ובכל פרטי דינים אלו אין להתחשב כלל עם האפשרות להזין את התינוק בתחליפי חלב, לפי שמזונו הטבעי הוא חלב אמו". 

אין דבר חשוב מהכרת הטוב. וישנה חובת הכרת הטוב עצומה לקב"ה שקיבץ גלויותנו והביאנו אל הארץ הטובה (כפי שמפרשת הגמרא במסכת ברכות דף מח: "הארץ הטובה" – זו ירושלים עירך וציון משכן כבודך), וכבר הכריז מוטה גור "הר הבית בידינו!". ברוך ה', המצב הגשמי של עם ישראל מעולם לא היה טוב יותר. אמנם המצב הביטחוני הנוכחי טעון שיפור, ואנו מתפללים לתיקונו (אגב, בעזרת כוחות הבטחון, שעצם קיומם אינם מובנים מאליהם), אך גם הוא מהטובים ביותר שהיו לישראל אי פעם. מצד שני, טרם זכינו, רוחנית ופוליטית, להשיב את השכינה אל מקומה - בית זבול.

בשבוע זה אנו מוכרחים להדגיש את הפער בין הרצוי והמצוי. אנו קרובים לגאולה שקשה לנו להרגיש שמשהו חסר. זו העבודה המורכבת של ימי בין המצרים, שעלינו להעצים משנכנס אב: לדעת שלמרות שהחיים שלנו נוחים ונעימים, מרכז חיינו ורמת השכנת השכינה בתוכנו עדיין חסרה מאוד.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר