שנת תשפ"ג| שבת פרשת עקב

חמדת השבת: ט"ו באב כמשל ללימוד מלאכות שבת

אנו חוגגים השבוע את ט"ו באב. בזירה הישראלית הציבורית ט"ו באב הוכתר כ"חג האהבה" היהודי.

ננסה לעמוד מעט על שורשי ומשמעות היום הזה, והקשר בינו לבין לימודי הלכות שבת שלנו.

חז"ל (תענית דף ל ע"ב) מספרים על המאורעות שהפכו את ט"ו באב ליום שמח. נמנה אותם בראשי פרקים ולאחר מכן נבאר ונעמיק בהם:

א.  בדור המדבר – מתי המדבר כלו בט"ו באב.

ב.  אחרי הכיבוש והנחלת ארץ ישראל הותר לשבטים להינשא זה לזה.

ג.   היום בו התירו את הנדר הכללי שנדרו 11 השבטים שלא להינשא עם שבט בנימין, לאחר מעשה פילגש בגבעה.

ד.  היום בו הושע בן אלה (האחרון ממלכי ישראל) ביטל את המחסומים שמנעו את העליה לרגל, לירושלים.

ה.  היום בו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה אחרי כשלון מרד בר כוכבא.

ו.   היום בו מפסיקים לכרות עצים לצורך אש המערכה, על המזבח. 

לכאורה הרשימה הזאת נשמעת כרשימה אקראית שלוקטה מדורות שונים. ננסה את להבין את משמעותם ומה מאחד אותם.

נתחיל דווקא באירוע הקשה ביותר להבנה: כלו בו מתי מדבר. דור המדבר חטא בחטא העגל, ולכן הקב"ה מנע מהם את הכניסה לארץ ישראל. מדי שנה הם היו קוברים את עצמם בתשעה באב, בציפיה לא לצאת מהקבר שכרו לעצמם. בט"ו באב השורדים היו קמים מה"שבעה" הזאת בקבר, וממשיכים בדרכם. כעבור שלושים ושמונה שנה קמו האחרונים מקברם. לכאורה קביעת התאריך הזה כתאריך חיובי נשמעת משונה: גזירת המוות של דור המדבר היא גזירה קשה, ט"ו באב בסך הכל מאותת את היום בו הגזירה נגמרה?

אם נשים לב למניין הימים, אדם שקובר את קרובו ל"ע בתשעה באב, יקום מן השבעה בט"ו באב. מנהג ישראל שמגיע אדם לבקר את היושב שבעה ביומה האחרון לצוות אותו שיקום וישוב לחברה. האבל נמצא בנתק חברתי, ועל החברה להזמין אותו חזרה. המוות מנע את היכולת להתקדם. השקיעה באבל חשובה, אך הבשורה של היכולת לצאת מן האבל ולשוב לחברה חשובה לא פחות.

זה מה שקרה אצל דור המדבר. חטא העגל מנע את ההתקדמות, הגשמית והרוחנית שלהם. את האפשרות להיכנס לארץ ישראל. ט"ו באב הוא יום השחרור מהעצירה. האבל של תשעה באב חשוב, אך חשובה לא פחות היכולת לצאת מהאבל ולהתקדם. בתשעה באב הצו הוא "ישב בדד ויידום כי נטל עליו". ט"ו באב הוא בבחינת הציווי של החברה אל האבל: קדימה, קומו והתחילו להתקדם! 

קצרה היריעה מפרט כראוי על שאר האירועים, אך גם בהם נמצא דבר דומה:

כאשר כבשו את הארץ היה חשוב שכל שבט יקבל את הנחלה המסודרת לו, אך יש לכך מחיר, מכיוון שזה מגביל את אפשרות הנישואין בעם ישראל. בט"ו באב האיסור הזה נפסק.

היה חשוב להדיר את שבט בנימין מהחברה הישראלית, בט"ו באב קבעו שהם שלמו מחיר מספיק והגיע הזמן לשוב לאחדות.

בשביל המזבח יש צורך לכרות עצים, אך יש שמחה בכך שבשלב מסוים ניתן לעצור את כריתת העצים. וכן על זה הדרך. 

הגמרא במסכת בבא בתרא אומרת שבדור החורבן חשבו לבטל את מוסד הנישואין, מעין שביתה כללית עד שהקב"ה ישיב את שכינתו לציון. חז"ל הבינו שמצב כזה הוא בלתי נסבל, ולכן הם מציעים איזון בין הצורך להתאבל ולהבין את גודל החורבן, לבין האפשרות לקיום חיים בעם. ביחס לנישואין נגזר לא לשאת נשים בין המצרים, אך בתום השבעה (המתחילה בתשעה באב ומסתיימת בט"ו באב) מקיימים אירוע שידוכים גדול. לא בכדי, בגמרא שם במסכת תענית, מיד אחרי הדיון על תשעה באב, אומרת הגמרא שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. מי שבאמת הפנים את החורבן, ונמנע מקיום העולם בין המצרים, הוא זה שהיצירה שהוא יוצר בט"ו באב היא יצירה משמעותית פי כמה. לא מדובר כאן על איזשהו "חג אהבה", החוגג את עצם מוסד הנישואין, אלא דווקא את בניית הבית הנאמן בישראל, כחלק מקימה מתוך האבל על ירושלים. כך עוברים מתשעה באב, העצוב ביותר, בו יושבים בדד ודוממים כמי שמתו מוטל לפניו, לט"ו באב, בו יוצאים מהאבל ומתחילים להתקדם לקראת בניין שלם. 

בעזרת ה' אנו מסיימים את סדרת הטורים על מוקצה, ועוברים ללמוד על אבות המלאכה.

אבות המלאכה הם הדברים היצירתיים ביותר, ודווקא הם נאסרו בשבת. רבות נאמר על כך. נסתפק כאן באמירה קצרה: בשבת הקב"ה מזכיר לנו שהוא ברא את העולם, ואנו נדרשים להניח את כל מלאכתנו ולשׂבוע מטובו. אחרי השבת הקב"ה מצווה אותנו לשוב לעולם ולהיות היוצרים הנמצאים בו. לכן בשבת שובתים דווקא מהמלאכות היצירתיות, ודווקא מהמלאכות המייצרות את המשכן: המלאכות המאפשרות ליצור את המקום בו תשרה עלינו שכינה.

כך הכניסה אל השבת והיציאה ממנה מאזנים את הצורך לקבל את השפע האלוקי, כמות שהוא, ומצד שני מאפשרים לקבל על עצמנו את הציווי לעבדה ולשמרה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר