שנת תשפ"ג| שבת פרשת כי תצא

ארץ אגדה: תפילה מתוך מרירות

בתורה מסופר על חטא 'מי מריבה' שמחמתו נענשו משה ואהרון ולא נכנסו לארץ ישראל, וז"ל הכתוב (במדבר כ,ב-יג):

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה... וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': ...וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ד' אֲלֵיהֶם: פ וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ד' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם:"

הפרשיה מעוררת תמיהה גדולה. הוצאת מים בכמות אדירה שתספק את כל העם ואת בהמותיהם היא נס גדול. אם תכנן ד' לעשות את הנס באמצעות דיבור אל הסלע, מדוע הסכים ד' לעשות את הנס באמצעות הכאה על הסלע. ואם נעתר ד' לעשות את הנס גם בהכאה, מדוע הוא הסכים לעשותו רק לאחר שמשה הכה פעמים. אור החיים מנה עשרה פרושים בביאור מה שקרה שם, ודחה את כולם, והביא פירוש אחר משלו, ולפיו משה שגג באונס בהבנת דברי ד'.אולם יש להקשות על פירושו שהרי בהמשך משמע שד' התייחס לחטאם של משה ושל אהרון בתור מזיד כאמור (במדבר כ,כד): "יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה". ועדין קשה הקושיה שהקשינו מתחילה: מדוע הסכים ד' לעשות את הנס באמצעות הכאה על הסלע.

ונראה לפרש באופן נוסף לאחר שנעמיק במשמעות פעולת הַמַּטֶּה של משה, וכדלקמן.

הַמַּטֶּה של משה

ספר ליקוטי מוהר"ן נפתח בחשיבות החיבור שבין תורה ותפילה (תורה א): "דע כי ע"י התורה נתקבלים כל התפילות וכל הבקשות שאנו מבקשים ומתפללים". נראה שאף בענין פעולת הַמַּטֶּה, פעולתו העיקרית של הַמַּטֶּה היתה באמצעות אמירת דברי תורה או חידושי תורה שהיו קשורים לדברים שהיו כתובים על הַמַּטֶּה, שלאחר אמירתם היה משה מתפלל לד' שיענה לו על בקשה מסוימת, ואמירת דברי התורה האלו סייעה לקבלת הבקשה. וכעין כך מבואר בדברי האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג הרב יקותיאל יהודה הלברשטם זצוק"ל בשו"ת 'דברי יציב' (ליקוטים והשמטות סימן קטז): "... 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא' ... כן במתנהגים בדרכי התורה, ... ויש 'טבעי' ב'למעלה מטבע' גם-כן. דהיינו כעין זה שעושין פעולה בצירופי שמות וכדומה,... ובזה מובן ענין 'הַמַּטֶּה' למכות מצרים ובהבקעת ים סוף, שזה כעין 'טבעי שמיימי'...". להבנה זו יש סיוע גם בתרגום יונתן כשהוא מספר על הסכמת משה להישאר בבית יתרו (שמות ב,כא) וז"ל בתרגום לעברית: "וירא מַטֶּה שנברא בין השמשות וחקוק ומפורש עליו השם הגדול הנִכבד שבו עתיד לעשׂות את המופתים במִצרים ובו עתיד לקרוע את ים של סוף ולהוציא מים מִן הסלע".

לאור ההבנה שפעולת הַמַּטֶּה היתה באופן של שילוב בין תורה ותפילה, נותר להבין את משמעות ההכאה בַּמַּטֶּה בסלע. וענין זה יבואר לקמן.

ההכאה בסלע בשנה הראשונה

בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים כאשר בני ישראל התלוננו על חוסר מים, ציווה ד' את משה להוציא מים מן הסלע באמצעות הכאה כמבואר בכתוב (שמות יז,א-ח):

"... וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה': וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ד' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ד' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ד' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:"

בני ישראל רבו עם משה ובאו בדרישה שיתן להם מים, ומשה עונה להם "מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ד'?". בני ישראל רצו שד' יספק להם את צרכיהם בלא שיהיה צורך להתפלל אליו, והנהגה שכזו נקראה לפי הבנתם המוטעית - "יֵשׁ ד' בְּקִרְבֵּנוּ". ומשה ענה להם שזה נסיון לד' האם הוא ישנה עבורם את ההנהגה הרגילה שלו ולפיה בני האדם צריכים להתפלל אליו על צרכיהם. וכעין כך כתב שם 'אור החיים':

"ונראה כי ד' ניסה אותם להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ד' כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש. ... ומודיע הכתוב כי במקום שיצעקו לד' היו מריבין עם משה וכשתקף עליהם הצמאון 'וילן העם על משה'... "

ד' נענה לבקשת משה לתת מים לישראל בלא שהם עצמם יתפללו, אך ד' רצה שהם ידעו שרק שילוב של תורה ותפילה הועיל לעשיית הנס. ולכן הוא הורה למשה לאסוף איתו כמה מזקני ישראל ולקחת את הַמַּטֶּה בידו ולהכות בו בצור לעיניהם. לפי מה שהתבאר משה הראה לזקני ישראל כיצד הוא מחדש חידושי תורה בשמות הקדושים שחקוקים על הַמַּטֶּה, ולאחר מכן הוא התפלל לד' שיתן מים. ההכאה במטה בצור, סימלה את סגנון התפילה שאותו נתבקש משה ללמד אותם.

תפילה בהטחת דברים כלפי מעלה

סגנון התפילה שמשה נתבקש ללמד הוא סגנון תפילה שנקרא 'הטחת דברים כלפי מעלה'. לבני ישראל היתה מרירות כלפי בורא עולם, על שמנע מהם מים, הם היו יכולים להעמיק במחשבתם ולהפנים שכל מה שד' עושה הוא לטובתם ולהסיר מקרבם את המרירות ורק אח"כ להתפלל לד'.אלא שד' הורה למשה לגלות להם שבמצבי דחק כשהם מתקשים להסיר מליבם את המרירות כלפיו הם יכולים להתפלל אליו גם מתוך המרירות. וכן מצאנו, שחנה התפללה מתוך מרירות נפש: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ד' וּבָכֹה תִבְכֶּה", וחז"ל מבארים שהיא באה אל ד' בתביעה: "אמרה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, כלום בראת דבר אחד לבטלה?! בראת עינים לראות, אזנים לשמוע, פה לדבר, חוטם להריח, ידים לעשות מלאכה, דדים הללו שבראת על לבי - לא להניק בהם?! תן לי בן להניק בהם. אמר רבי אלעזר חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר ותתפלל על ה':".

תפילה בסגנון שכזה היא תפילה שאינה לכתחילה, ופעמים שנענשים עליה, וכן מצאנו בסוגיה במסכת תענית (דף כה,א בתרגום חופשי):

"לוי גזר תענית ולא בא מטר. אמר לפני ה': 'רבונו של עולם! עלית וישבת במרום, ואין אתה מרחם על בניך!' (בעקבות דבריו) בא מטר וגם נעשה לוי צולע (שנענש על הדברים שהטיח כלפי מעלה). אמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה – ונהיה צולע, ומיהו - לוי "

תפילה מתוך תביעה היא תפילה שאינה רצויה, ופעמים שתפילה בסגנון שכזה עלולה לגרום לכך שהתפילה אינה מתקבלת, וכאמור באיוב (ט,ב-ג): "אָמְנָם יָדַעְתִּי כִי כֵן וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל: אִם יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ לֹא יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי אָלֶף". אולם אם אדם אינו מסוגל להסיר מלבו את המרירות, עדיף שיתפלל מתוך מרירות מאשר שלא יתפלל לד' על צרתו. ובדומה בהוצאת המים מן הסלע בשנה הראשונה, בני ישראל היו אז בתחילת דרכם באמונה בה', ובעת שלא היו להם מים הם התקשו להסיר מליבם את המרירות כלפי ה', ולכן הותרה להם אז תפילה מתוך מרירות שבאה בתביעה כלפי מעלה. ולכן, הורה ד' למשה להכות בסלע במטה, ומשם שההכאה מבטאת סגנון תפילה של אדם שבא בתביעה כלפי מעלה.

בראותם את ההכאה, הבינו זקני ישראל שכאשר הם מתקשים להסיר את המרירות מליבם, הם יכולים להתפלל לד' גם במצב זה ובסגנון של תביעה. והם היו אמורים להעביר את המסר הזה לעם.

סגנונות שונים של תפילה

כאמור לעיל, תפילה מתוך מרירות אינה תפילה רצויה לכתחילה. התפילה הרצויה היא מתוך שמחה, וכמובא (ברכות דף לא, א): "תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות... אלא מתוך שמחה של מצוה". ואמנם יש מציאות נוספת שבה לימוד תורה נחשב לתפילה, וכעין כך מובא בשם הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל (אמרי אשר, יד עזרה תשס"ו, עמוד לד):

"... שישנם שני ענינים בתפילה, האחד הוא שהאדם מבקש מהשי"ת לטובתו, חיים, בריאות, בני ומזוני וכדו', תפילה זו אפילו אם היא נאמרת בפשטות נענית, כמ"ש 'כי אתה שומע תפילת כל פה' איך שהוא. אבל ישנה תפילה אחרת שהיא מגיעה עד כסא הכבוד, תפילה זו היא מלשון דביקות עד כלות הנפש, שהוא מתפלל להשי"ת כאיל תערוג על אפיקי מים מרוב צמאון לקדושה, ועל זה נתכוון דוד המלך באמרו 'ואני תפילה' ולא אמר ואני מתפלל כי כל נפשו ונשמתו הוא שלימות התפילה ולא שום דבר אחר.    מתוך כך הגענו למה שאמר לפני זמן... כי תורה לשמה היינו עבודה שבלב זו תפילה, שהאדם הלומד את התורה מתעמק בחכמתו יתברך ומתגעגע אליו – זוהי התפילה הרצויה... ואח"כ אמר כידוע מה שאמרו חז"ל ... חברים העוסקים בתורה אין מפסיקין באמצע לימודי התורה שלהם כדי להתפלל, וע"ז אמרו (שבת דף יא,א) שהכוונה באותם שתורתם אומנותם כגון רבי שמעון בר יוחאי וחביריו. וע"ז תמהים המפרשים, מדוע אין מפסיקים אפילו קדושים אלה באמצע התורה שלהם כדי להתפלל? ... אבל לפי הנ"ל הרי זה הפלא ופלא כי רבי שמעון בר יוחאי הגיע לדרגה זו שהתורה שלו היתה בבחינת תפילה עד כלות הנפש, וממילא לא היה צריך להפסיק לתפילה כי תורתו היתה תפילתו."

ובביאור הדברים נראה, שכאשר האדם לומד תורה ומתקשר לד' בדביקות, עושה לו ד' את הדברים שהוא זקוק להם גם בלא שיתפלל עליהם במפורש. ואפשר עוד, שכאשר האדם עוסק בתורה ואותם ענייני תורה קשורים גם לצרכי ישראל או לצרכיו הוא מתפלל בלבו שד' יקבל את דיבוריו¹.

נראה שיסוד רצה ד' שמשה ואהרון ילמדו את ישראל בשנה הארבעים לשהותם במדבר, וכדלקמן.

לימוד תורה מול הסלע

כאשר הורה ד' למשה בשנה הארבעים: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו", כוונתו היתה שמשה ואהרן ילמדו את בני ישראל את מדרגת התפילה הגבוהה של רשב"י וחביריו. כאמור לעיל על המטה היו חקוקים שמות קדושים, ומשה ואהרון היו צריכים לדבר בינם בדברי תורה הקשורים לאותם שמות קדושים, ובני ישראל היו רואים כיצד דברי התורה פועלים את פעולתם, והסלע מוציא את מימיו גם בלא שיבקשו זאת.

אולם משה ואהרן הסכימו בינם, שכל עוד שבני ישראל לא הפנימו כראוי את מדרגת התפילה הראשונית, תפילה מתוך מרירות אי אפשר ללמדם את מדרגת התפילה הגבוהה של רשב"י וחביריו. ולכן הסכימו בינם, שמשה יחזור וילמדם כיצד להתפלל מתוך המרירות שהם מצויים בה.

כמו כן משה רצה להוסיף וללמדם מדרגת תפילה נמוכה ביותר שהיא תפילה מתוך ספקנות. בספר דברי הימים (ב, לג) מסופר כיצד החטיא מנשה המלך את ממלכת יהודה בעבודה זרה, ומלך בבל אסר אותו והביא אותו לבבל ומסופר: "וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ד' אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ד' הוּא הָאֱלֹהִים:" ובתלמוד מבואר שמנשה התפלל לד' מספק אולי תעזור לו תפילה זו (סנהדרין דף קא,ב): "מנשה - בתחילה קרא לאלוהות הרבה, ולבסוף קרא לאלהי אבותיו". ואע"פ שמנשה התפלל מספק ענה לו ד'. ומשה רצה ללמדם גם כוח תפילה שכזו, שבאה מתוך ספקנות.

שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם

משה פנה לבני ישראל וכינה אותם בתואר "הַמֹּרִים", כדי להראות להם את מר לבו ושאף הוא נמצא במרירות בגללם, ואע"פ שהוא נמצא במרירות ולא בשמחה, הוא יתפלל אל ד'.כמו כן משה הביע ספקנות שמא הוא לא יענה בתפילתו "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?", כדי להראות להם שגם תפילה מתוך ספקנות נענית, וכפי שנענתה תפילת מנשה.

ולאחר מכן היכה משה בסלע במטהו. כפי שהתבאר לעיל משמעות הדבר היא, שמשה אמר כמה דברי תורה שהיו קשורים לשמות הקדושים שהיו חקוקים על המטה, ולאחר מכן הוא התפלל לד' שיתן מים, וההכאה במטה סימלה תפילה שבאה מתוך תביעה ובסגנון של הטחת דברים כלפי מעלה, וכפי שהיתה תפילת חנה.

מתחילה לא נענה ד' לתפילה הזו, משום שפעמים שתפילה מתוך תביעה אינה נענית. אולם משה חזר והתפלל תפילה מתוך תביעה, וחזר והיכה במטה. ומכיוון שמשה הרבה בתפילה, נענה לו ה', ואפילו שתפילה מסוג זה אינה לכתחילה.

וַעֲצַת ד' הִיא תָקוּם

ד' ידע שאחרי ההכאה בסלע בשנה הראשונה הפנימו כבר בני ישראל בקרבם את ההבנה, שאפשר להתפלל לד' מתוך מרירות ובתביעה, והוא ידע שהם מתעקשים שלא להתפלל אפילו תפילה שכזו. וד' רצה ללמדם בשנה הארבעים גם את מדרגת התפילה הגבוהה של רשב"י, שהוא תפילה במדרגה קדושה ביותר. וד' רצה לתרגל אותם בסגנונות התפילה בשנה הארבעים. ואילו משה ואהרון התעקשו לחזור וללמד אותם בשנה הארבעים את סגנון התפילה הראשוני של תפילה מתוך תביעה, ולכן נענשו – "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה".

ואכן ד' הקים את עצתו, ולאחר נסיון 'מי מריבה' המשיך ד' ותרגל את בני ישראל בסגנונות התפילה השונים. בעת שלבני ישראל היתה מרירות כלפי ד' וכלפי משה על המסע סביב ארץ אדום והם דברו בד' ובמשה, שילח ד' בעם את הנחשים, העם בא למשה שיתפלל עליהם וד' אמר למשה שיעשה נחש וישים אותו על נס. חז"ל מבארים שההבטה האישית אל הנחש לא ריפאה את הנשוך אלא התפילה האישית שהתלוותה אליה "וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים". בני ישראל התוודו אמנם על כך שחטאו בדיבור כלפי ד' ומשה "חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַד' וָבָךְ", אולם היו בהם כאלו שנותרו במרירותם ועדין סבלו מארס הנחש. ובאמצעות ההבטה אל הנחש הראה להם ה', כיצד תפילה אישית שלהם נענית ואפילו שהיא מתוך מרירות.

ולאחר מכן שוב מנע ד' מבני ישראל מים, אך הפעם הם הוציאו את המים בעצמם בתפילות שבאו מתוך שמחה: "וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ד' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: ס אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ".
______________________

  ¹  "כי לימוד התורה באמת זוהי תפילה ועבודה שבלב, זאת אומרת שבעת לימודנו את התוה"ק אנו מתפללים להשי"ת לקבל את דיבורינו" (אמרי אשר, יד עזרה תשס"ו, עמוד כב).
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר