שנת תשפ"ד| שבת פרשת האזינו

פרשת השבוע: המַהְלְכִים או הָעֹמְדִים?

יום כיפור, ואנו מנסים להידמות למלאכים, דוחים את הצרכים הגופניים ופורשים מענייני העולם הזה. ועוד יותר, לא רק שאיננו מעדנים את גופנו, אנחנו גם מתענים מכמה בחינות (אין בכך סתירה להבנה שהעינוי הוא חלק ממצוות השבתון).

גם בגדי הלבן רומזים לניסיון להידמות למשרתי עליון.

הניסיון להדמות למלאכים בא לידי ביטוי בפסיקה נוספת של המחבר בשו"ע אורח חיים: "בליל יוה"כ ומחרתו אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בקול רם" (סימן תריט סעיף ב). ומסביר שם המשנה ברורה: "דהוא שירת המלאכים וביום הכיפורים גם ישראל דומין למלאכים" (ס"ק ח). מקורם הוא במדרש הבא: "בשעה שעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב"ה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' והוריד אותה לישראל" (דברים רבה פרשה ב סימן לו).

האם מלאכים עדיפים על בני אדם? ננסה לבחון זאת שוב. המלאכים עסוקים תמיד רק במצוות שבן אדם למקום, שהרי הם משרתי הקב"ה, המכונה גם המקום (הוא מקומו של עולם). לעומתם, בני האדם, בכל פעולה, חייבים לקחת בחשבון גם את ההשלכות על בין אדם לחברו (נדגים זאת באמצעות השאלה: האם לארגן תפילה במנין בזמן טיסה, כאשר יש חשש שזה יפריע לשאר הנוסעים?).

"עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו" כך קבעה המשנה (יומא פ"ח משנה ט), וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח חיים סימן תרו סעיף א). אנו למדים מהלכה יסודית זו, שהרבה יותר קשה לכפר, גם ביום הכיפורים, על עברות בתחום של בין אדם לחבירו, מאשר על עברות בתחום של בין אדם למקום.

האחריות המוטלת על האדם, היא תוצאה של הבחירה החופשית הניתנת לו. היהדות איננה מקבלת את הדטרמיניזם, גם לא את הדטרמיניזם התיאולוגי הטוענים כי חייו של האדם הם תוצאה הכרחית של מצבים או אירועים קודמים.

חז"ל כבר לימדונו שאף על פי שהכל צפוי (לכאורה דטרמיניזם), הרשות נתונה (= בחירה חופשית, עיינו אבות פ"ג משנה טו) והיא המכריעה. יכולת הבחירה הופכת את האדם לישות שיכולה לעלות ולהתעלות באמצעותה. בזה האדם שונה משאר כל הברואים, כולל המלאכים (נבראו ביום שני). לעומת זאת, למלאכים אין בחירה חופשית. מלאך מלשון שליח הפועל בשליחות היוצר, ואינו יכול לשנות ולקבל החלטות בנושא שליחותו. חכמים מבטאים רעיון זה בדרשה על הפסוק הבא: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג' ז) הם מבארים כי המַהְלְכִים הם בני האדם והָעֹמְדִים הם המלאכים. לבן האדם יש את היכולת ללכת קדימה (גם אחורה ח"ו), למלאך אין את היכולת הזו, הוא תמיד עומד ונשאר במדרגתו הקבועה.

יום הכיפורים בא ללמדנו שאנו יכולים לנסות להידמות למלאכים העושים בתמידות רצון קונם, רק יום אחד בשנה. בכל שאר הימים אנחנו בני אנוש, שנוצרו מעפר אבל נושאים באחריות ומשתדלים לבחור בטוב. בבחירות שאנו עושים, אנו מחויבים קודם כל להקפיד על 'בין אדם לחברו', שגם הן מצוות שנצטווינו על ידי הקב"ה, ולפיכך הן גם מצוות של בין אדם למקום. לכן, מעצם הענין מתבקש שאי אפשר לבקש, בתחום זה, גם ביום הכיפורים, סליחה רק מהקב"ה בלי לְרַצּוֹת את מי שפגענו בו. הקב"ה "יכול" כביכול לוותר ברחמיו, רק על עבירות שבין אדם למקום.

נרחיב עתה את היריעה ונאמר כי רק ביום אחד בשנה, ביום הכיפורים, אנו מנסים להדמות למלאכים העושים תמיד רצון קונם בכל התחומים (לכן הם גם נוהגים כבוד זה בזה, עיינו בראשונים על ישעיהו ו' ב ובספרי 'צפנת ישעיהו' מעוזיה עד אחז, שם).

אבל אין כאן רצון ושאיפה להיות מלאכים כל השנה. להיפך, הניסיון להידמות למלאכים ביום הכיפורים בא להדגיש את המחויבות שלנו להשתדל לעשות רצון הבורא, עם הקפדה במצוות של 'בין אדם לחברו', כל ימות השנה.

בתחום זה נשתדל יותר לקראת יום הכיפורים ונמשיך בהשתדלות זו גם לקראת חג הסוכות הבאים עלינו לטובה,  כלפי כל אחינו בית ישראל, האתרוגים, הלולבים, ההדסים והערבות. נהיה יותר 'בני אדם' - מאוגדים, מחוברים ומאוחדים, ואז נזכה לשבת בצילא דמהימנותא, כמי שאע"פ שהוא חי בתוך תוכו של עולם החומר, המוקף בפסולת גורן ויקב, הוא מקדש גם אותו.

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר