שנת תשפ"ד| שבת פרשת האזינו

חמדת השבת: מה מייחד את תוספת יום הכיפורים(1)?

הגמרא (מסכת ראש השנה דף ט ע"א) מבררת "שמוסיפין מחול על קודש – מניין?". הגמרא מציעה שני לימודים (בהתאם למחלוקת תנאים המופיעה שם):

א.     "בחריש ובקציר תשבות" – רבי עקיבא מסביר שהכוונה היא לחריש המכין לשביעית והקציר של יבול השמיטה שנעשה אחרי שנת השמיטה. כלומר, איסורי החריש והקציר אינם מוגבלים לשנת השמיטה עצמה בלבד, אלא כל מלאכה המשפיעה על יבול השמיטה אסורה גם היא. היה מקום לומר שברגע שנגמרה שנת השמיטה, כל היבול חוזר להיות יבול רגיל, ולא יבול שביעית. הלימוד מהפסוק לימד שהשפעות השמיטה ממשיכות כל עוד היבול נמצא.

ב.     "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם" – יום הכיפורים הוא בעשור לחודש, מדוע נאמר בפסוק שיש להתענות בתשעה לחודש בערב? מכאן רבי ישמעאל לומד שיש להתחיל את הצום מבעוד יום. בגמרא בהמשך מציעים להרחיב את הדין מיום הכיפורים לשאר שבתות וימים טובים.

בעלי התוספות והרא"ש אומרים שאכן כל הדרשות הללו מתקבלות להלכה, וישנה חובה מן התורה להוסיף מחול על קודש בכל השבתות והמועדים. 

המאירי על הסוגיה אומר שכל הדיון הוא דרבנן, ואין חובה מן התורה להוסיף מן החול על הקודש. דיני תוספת שביעית אכן מחייבים, מצד עצמם, אך אין ללמוד מהם לשאר שבתות ומועדים. 

הרמב"ם פוסק את דיני תוספת השביעית, ופוסק בהלכות שביתת עשור שיש חובה להתחיל להתענות לפני יום הכיפורים, שנאמר "בתשעה לחודש בערב". הוא אינו מזכיר בהלכותיו חובה להוסיף על השבת או המועדים, ואף אינו מזכיר חובה לשבות ממלאכה ב-ט' בתשרי. 

הרדב"ז אומר שהרמב"ם מביא את מקור הדין, ואינו טורח לפרט את החובה הזאת ביתר המועדים, מפני שזה מובן מאליו. אם ישנה חובה שכזו ביחס לעינויי יום הכיפורים, מן הסתם ישנה חובה דומה ביחס לאיסורי מלאכה, ואם חובה זו תקפה ביחס ליום הכיפורים, מן הסתם היא תקפה גם ביחס לשבתות ומועדים אחרים.  

אך אחרונים אחרים (ביניהם המגיד משנה והכסף משנה) מצביעים על כך שאם אכן ישנה חובה שכזו, היה לרמב"ם להזכיר אותה בצורה ברורה. משלא טרח להזכיר חובה שכזו, מסתבר שהוא לא חשב שהיא קיימת. הם מבינים שלפי הרמב"ם יש חובת תוספת שביעית ותוספת עינוי יום הכיפורים, בלבד. 

זו קריאה מאוד "שמרנית" ברמב"ם, שאינה מרחיבה מעבר למה שהרמב"ם פסק מפורשות. אך האם ישנו הגיון לכך שחובות התוספת יהיו קיימות רק ביחס לתוספת שביעית ותוספת עינוי ביום הכיפורים בלבד? 

נתחיל בעיון בתוספת שביעית. רבי עקיבא מלמדנו שלפירות השביעית יש קדושה גם אחרי שהשנה הסתיימה. זו תוספת מאוד שונה מתוספת שבת שאנו רגילים אליה. כאשר אנו מוסיפים על השבת, אנו מרחיבים את הזמן בו אנו שומרים שבת מעבר לגבולות המוגדרים של השבת. אורך יום השבת הוא 24 שעות, ואנו מקיימים את איסורי המלאכה של השבת במשך 25 שעות. אך איסור הקציר שאחרי השביעית אינו מתייחס לאיסורי עבודה בשדה באופן כללי. מותר לחרוש מיד בצאת השביעית. האיסור מתייחס לעונה החקלאית של אותה השנה, ולכן הפירות נותרים בקדושתם. הוא הדין לאיסור החרישה לפני השביעית. מותר לקטוף את הפירות כאוות נפשנו באותה עת. האיסור הוא רק לחרוש באופן המכין את השנה החקלאית של השביעית.

הווה אומר: תוספת השביעית אינה מחייבת להוסיף זמן מחול על הקודש. תוספת השביעית מחייבת להתייחס לכל הפעולות המשפיעות על שנת החקלאות השביעית: הכנת הקרקע לפניה, וקטיף הפירות אחריה. 

נעבור לתוספת יום הכיפורים.

אבי מורי אמר לי שבזהר עולה השאלה: מדוע בפסוק כתוב "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה". וכי באיזה יום חשבנו שעלינו להתענות אם לא ביום זה? תשובה: ישנה מחשבה שעלינו לצום מחצות היום של התשיעי, בכדי לחוש את העינוי במשך העשור לחודש כולו. בדרך כלל אנו נכנסים ליום הכיפורים שבעים ודשנים, אחרי שאכלנו ושתינו היטב במשך כל היום. חוויית העינוי מתחילה, בדרך כלל, במשך היום הבא, ולא בערב. היה מקום לחשוב שיש בזה פגיעה בתענית יום הכיפורים, שהרי אין לנו חוויית עינוי. בא הפסוק ולימד אותנו – יש להתענות רק "בעצם היום הזה", ולא להגיע אליו כבר מעונים. 

נשוב ללימוד על תוספת יום הכיפורים. התורה דורשת שנצום "בתשיעי בערב". כלומר, יש להפסיק את האכילה זמן מה לפני העשור, לפני "עצם היום הזה". נראה שיש כאן איזון: התורה אינה דורשת שנחוש את הסבל של יום הכיפורים במשך היום כולו, אך עלינו להפסיק לאכול ולשתות זמן מה לפני תחילת הצום, בכדי שבמשך כל "העשור לחודש" תהיה לנו אפשרות לאכול. הבחירה להימנע מאכילה בעשור לחודש, ממש מכניסתו, אינה מכך שזה עתה אכלנו, שהרי הפסקנו לאכול לפני זמן מה, אלא מפני הציווי האלוקי להימנע מאכילה. 

המשמעות היא שגם תוספת העינוי ביום הכיפורים שונה מתוספת שבת שאנו רגילים אליה. אין כאן הרחבה של זמן העינוי בעלמא, אלא תוספת זמן המשפיעה על העינוי ביום עצמו. הימנעות ארוכה יותר מאיסורי מלאכה אינה מייצרת חוויה שונה. אך תוספת זמן בו מתענים בהחלט משפיעה על התענית עצמה. מבחינה זו תוספת עינוי ביום הכיפורים דומה יותר לתוספת שביעית. בשביעית אסור להכין את הקרקע (פשוטו כמשמעו) לקראת השביעית, כמו כן ביום הכיפורים יש הגבלה על "הכנת הקרקע" (מטאפורית) לקראת הצום. 

נראה שהקב"ה מייצר כאן איזון: מצד אחד, יש לבחור בעינוי במשך כל יום הכיפורים, ולא רק להפסיק את האכילה רגע לפני תחילת הצום. מצד שני, יש כאן גם אמירה ברורה שמטרת יום הכיפורים אינה לסבול. אילו המטרה הייתה לסבול, הקב"ה היה מצווה להימנע מאכילה מספר שעות לפני הצום, ולא חצי שעה קודם לה בלבד. מכאן ברור ש"ועיניתם" אינו מכוון לסבל, אלא להזדמנות להרחיק מעלינו את תענוגי העולם הזה ולדבוק בקב"ה.
_________________________

¹ הדברים לקוחים בעיקר מתוך מורנו שבת יחידה 27. 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר