שנת תשפ"ד| שבת פרשת תולדות

חמדת השבת: חזרה ודוגמאות: מה למדנו על השבים מהצלה בשבת ?

בשבועות האחרונים התעמקנו בשאלה אם מותר ליוצאים להציל לשוב לביתם בשבת אחרי הטיפול בפיקוח הנפש.

למדנו שבמשניות עולות שתי אפשרויות – להישאר במקומם ולקבל את התחום של העיר אליה הגיעו, או לשוב לביתם. ברם, מהגמרא משמע שההיתר לשוב לביתם נתון רק אם יש צורך מבצעי בכך (כמו נסיגה צבאית אחרי מבצע וכדו').

כפי שלמדנו, הגרש"ז מסיק מכך שאחרי ההצלה חז"ל התירו איסורי דרבנן, בלבד, אלא אם כן יש צורך מבצעי בכך. לדוגמא, הוא מתיר לאמבולנס או רופא לשוב למקום מוצאם במידה ויש סיכוי ויהיה בהם צורך שם בהמשך השבת.

אך הרמב"ם פוסק שבכדי לוודא שאנשים לא יתמהמהו בעתיד, יש לאפשר להם לשוב למקומם בשבת.

מהגרש"ז משמע שבכדי שהרמב"ם יסתדר עם הסוגיה בהכרח כוונתו שמותר לשוב הביתה באופן שאינו מחלל שבת מדאורייתא.

אך רוב פוסקי הדורות האחרונים לא הבינו את הרמב"ם כך.

הרב הרצוג הציע שהרמב"ם הבין שיש מחלוקת בין התנאים והאמוראים עד כמה לחשוש בשבת זו לתפקוד בשבתות עתידיים. הגמרא שדנה בסוגיות, ומתירה מלאכות דרבנן בלבד, זו שיטה אחת (המתאימה יותר לרבי עקיבא. להרחבה על כך עיינו כאן). אך סוגיה זו לא התקבלה להלכה (אלא שיטת רבן גמליאל, עיינו שם). להלכה יש לחשוש לכך שבעתיד אנשים לא ימהרו להציל נפשות, ושיקול זה מתיר לשוב הביתה כרגיל.

הרב פיינשטיין דוחה את דברי הרב הרצוג בטענה פשוטה: בפרק כז הרמב"ם פוסק את הסוגיה, ומתיר לחזור הביתה רק במידה ויש צורך מבצעי. אם כדברי הרב הרצוג, לא הייתה לרמב"ם סיבה לפסוק את הסוגיה הזאת כלל!

לכן הרב פיינשטיין אומר שהדבר תלוי בתודעה בה האדם נכנס לאירוע. אם האדם יודע שהוא עכשיו הולך לכמה ימים, גם אם האירוע הסתיים בשבת, אסור לו לחזור הביתה, מפני שהוא לקח את זה בחשבון מראש. אך אם האדם מניח שהוא יוכל להגיע הביתה בטווח הקצר, עלינו להתיר לו את הדבר, אחרת בפעם הבאה הוא יהסס אם לצאת לדרכו.

אנסה לתאר את העיקרון הזה בעזרת מספר שאלות שקבלתי בשבוע האחרון:

פנה אלי מישהו בשם בתו, נשואה תוך שנתה, המשרתת כאחות בחייל רפואה. הוא אמר שהוא שמע שמתירים לחיילם לחזור הביתה בשבת, ורצה לדעת אם הדבר נכון עבור בתו. וידאתי שני דברים: א. שמדובר בחיילת בשירות סדיר. ב. שיש לה יציאות יחסית מסודרות. לאור שני השיקולים הללו, אמרתי שאסור לה לחזור הביתה בשבת. מדוע? מפני שחיילים המתגייסים לשירות הסדיר יודעים שבשירות הסדיר נשארים בבסיס לתקופות ממושכות. היא התגייסה על דעת זה שלפעמים היא תאלץ להישאר בבסיס בשבת. על דעת זה כולם מתגייסים, ולכן אין מקום להתיר לה לחזור הביתה.

ביום ששי בצהריים בשעה 14:00 התקשר אלי חבר קהילה. הוא אמר שהוא נמצא ברמת הגולן. עקרונית שחררו אותו מששי בבוקר ועד למוצאי שבת. אך מסיבות שלא אוכל לפרט כאן, היציאה התעכבה. הוא רצה לדעת עד איזו שעה הוא רשאי לנסוע מרמת הגולן לאפרת. שאלתי מתי היציאה הבאה שלו. הוא אמר שלא ידוע. לאור זאת אמרתי שעליו לנסוע הביתה כשהוא יוכל, ואפילו בליל שבת. החייל הופתע ושאל כיצד זה יתכן? הסברתי לו כך: כרגע אתה מוכן לסגור שבת נוספת בבסיס. אך סביר שהלחץ בבית הולך וגדל עם הזמן. כאשר נהיה בלחימה בעוד חודשיים, הלחץ בבתים יגיע לרמות שלא בטוח שיעמדו בהם. אם המילואימניקים לא ישובו הביתה בתדירות רגילה, הלחץ עשוי להגיע לרמה שתגרום לחיילים לפרוש. נכון לעכשיו, ברוך ה' וברוכים ישראל, מספר המגויסים גבוה מאוד. אך מי שרוצה לעזוב את הלחימה מסוגל לעשות זאת. אנחנו חוששים שבהמשך לוחמים יעזבו את מערך הלחימה, בצדק (!), בכדי להציל את הבית הפרטי שלהם. אם זה יקרה, אנו עלולים למצוא את עצמנו בבעיה של כוח אדם. לכן הוא חייב לשוב הביתה כאשר הדבר יתאפשר, וגם בשבת, בכדי שמערך המילואים יחזיק מעמד (וכפי שכתב הרמב"ם – בכדי שלא יתמהמהו).

שיחה שלישית קבלתי בחמישי בלילה. מדובר באדם צעיר שמאבטח מתקנים ביטחוניים. הוא עובד בזה בשגרה, ועכשיו הכריחו אותו להעלות את שעות העבודה לאור המצב, באופן כזה שהוא אינו מסוגל לחזור הביתה בכל יום, וכן לא בהכרח בכל שבוע. הוא אמר שהוא שמע שחיילים נוסעים הביתה בשבת, ורצה לדעת אם הדבר אפשרי.

אמרתי לו שאני לא רוצה להכריע, אך רציתי שיבין את ההתלבטות. מצד אחד, הוסיפו לו שעות עבודה, ולפתע הוא מוצא את עצמו חסר מהבית יותר ויותר. מצד שני עומדים שני שיקולים משמעותיים:

האחד: הוא מתאר שהוא חוזר הביתה, אך לא באותה תדירות. כרגע אנו במצב חירום לאומי, ומאות אלפי אנשים יודעים שהם לא חוזרים הביתה בכל יום. סביר שאין לו תחושה שרק הוא חסר מהבית כאשר שאר המדינה חוגגת. והקריטריון של הסוגיה זו התחושה: החשש שיתמהמה ולא ישקיע בפיקוח נפש נובע מתחושות.

שנית: ספרתי לו על תשובת חתם סופר. החתם סופר התיר לרופאים לצאת לרפא יהודים, ולאחר מכן לשוב לביתם בשבת. מדוע? אם הרופאים ידעו שבכל פעם שיקראו להם להציל אדם הם ייתקעו לכל המשך השבת, אנשים לא ירצו להיות רופאים. עלינו להתיר לרופאים לשוב לביתם אחרי הטיפול בכדי שידעו שלפחות חלק מהשבת שלהם תהיה נורמלית כמו כולם. הגיע רופא וסיפר לחתם סופר כך: כרופא, הוא מוכרח להגיע גם לפניות של נכרים, אחרת השלטון ייקחו ממנו את הרשיון ועלולים אף לשים אותו בכלא (ולא מדובר בהכרח על כלא מטופח כמו הכלא הישראלי). ענה לו החתם סופר: לצאת – ודאי שאתה יכול לצאת. היכולת שלך לשמור על עצמך ולהציל יהודים אחרים תלוי בכך שבשבת זו תצא להציל את הנכרי. אך לצאת אסור לך. מדוע? מפני שאתה לא באמת תהסס אם לצאת או לא. כל השיקול של הרמב"ם היה להתיר חילול שבת דאורייתא בכדי למנוע היסוס מיציאה להציל נפשות. אך במקרה זה אין ספק שאתה תצא, שהרי אינך רוצה לאבד את הרישיון האישי שלך. מכיוון שאין לנו חשש שאתה תהסס אם לצאת להצלה, איננו יכולים להתיר לך לחלל שבת מדאורייתא.

אמרתי לאותו אדם: אם תעזוב את העבודה, יגייסו אותך למקום אחר בצה"ל. חוץ מזה, אני יודע שלך אישית יש אינטרס להמשיך לעבוד בעבודה הזאת, שהרי עבדת בתחום עוד קודם. לא סביר שתעזוב את העבודה בגלל שבמצב חירום לאומי נשארת כמה שבתות. כאמור, לא רציתי להכריע עבורו סופית, אך נתתי לו את קריאת הכיוון בכדי שיבין מדוע יותר קשה להתיר לו לצאת מאשר לחיילים אחרים.

בעזרת ה' בפעם הבאה נעסוק בשיטת הרב שאול ישראלי. 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר