שנת תשפ"ד| שבת פרשת וישלח

חמדת השבת: חזרת השבים אחרי העיסוק בפעולה מצילת חיים – שיטת מורנו הרב ישראלי

בשבועות האחרונים התעמקנו בשאלה אם מותר ליוצאים להציל לשוב לביתם בשבת אחרי הטיפול בפיקוח הנפש. הבטחנו שהפעם נעסוק בשיטת מורנו הרב שאול ישראלי, ובכך נחתום את הסוגיה. 

בטור הקודם עסקנו בדרך בה הרב ישראלי הגדיר את ההקשר של ההיתר, על ידי הרחבת הגדרת 'מכשירי פיקוח נפש' כהכשרת הקרקע להציל נפשות בעתיד. בטור זה נבאר את הדרך בה הרב ישראלי הסביר את הסוגיות שעסקנו בהם בעבר. נחזור בקצרה על הראשונות:

שני היתרים ניתנו במשניות ליוצאים להתמודד עם מצבי פיקוח נפש: להישאר במקומם ולקבל את התחום של העיר אליה הגיעו, או לשוב לביתם. ברם, מהגמרא משמע שההיתר לשוב לביתם נתון רק אם יש צורך מבצעי בכך (כמו נסיגה צבאית אחרי מבצע וכדו').

כפי שלמדנו, הגרש"ז מסיק מכך שאחרי ההצלה חז"ל התירו איסורי דרבנן, בלבד, אלא אם כן יש צורך מבצעי בכך. לדוגמא, הוא מתיר לאמבולנס או רופא לשוב למקום מוצאם במידה ויש סיכוי ויהיה בהם צורך שם בהמשך השבת. 

אך הרמב"ם פוסק שבכדי לוודא שאנשים לא יתמהמהו בעתיד, יש לאפשר להם לשוב למקומם בשבת.

הגרש"ז מסביר שגם הרמב"ם לא התכוון שיעברו בכך על איסורי תורה.

הרב הרצוג מציע שהרמב"ם מבין שיש מחלוקת בין הסוגיות. הסוגיה המאפשרת לשוב רק מתוך הצדקה מבצעית אינה מקובלת להלכה. להלכה יש לחשוש לכך שבעתיד אנשים לא ימהרו להציל נפשות, ושיקול זה מתיר לשוב הביתה כרגיל.

הרב פיינשטיין דוחה את דברי הרב הרצוג, שהרי הרמב"ם עצמו מצטט את הסוגיה שהרב הרצוג טוען שנדחתה לשיטתו.

אך טרם הסברנו איזו סוגיה דחתה, לטענת הרב הרצוג, את הסוגיה במסכת עירובין. בכדי להבין את דברי הרב ישראלי, עלינו להכיר אותה. 

במסכת ראש השנה (פרק א משנה ה) מסופר על אנשים שהלכו להעיד על חידוש הלבנה בשבת. רבי עקיבא זיהה יותר מארבעים זוגות עדים שיצאו לדרך. הוא הלך ומנע מהזוגות הבאים את המשך הדרך, שהרי אין צורך שעדים אלו יצאו מתחומם. ודאי שעדים אחרים כבר העידו על החודש. עדים אלו נתקעו באמצע הדרך: היו רחוקים מביתם, אך לא המשיכו לירושלים.

רבן גמליאל אמר לרבי עקיבא שהוא טעה בהוראה זו. אם תעצור את העדים באמצע הדרך, בעתיד הם לא יצאו מהבית כלל. כאשר מונעים מאנשים מהגעה לקיים את המצווה, הם מאבדים את כוח הרצון להטריח את עצמם לצאת לדרך.

בפרק ב (משנה ה) מסופר שכאשר העדים היו מגיעים לבית יעזק להעיד את עדות החודש בשבת, הם נאלצו להישאר שם במשך כל השבת, שהרי הם יצאו מחוץ לתחומם. בתחילה היו מכינים עבורם סעודות גדולות, כדי להעצים את עונג השבת שלהם. כך, למרות שהלכות שבת מונעות מהם לצאת מהבניין בו הם נמצאים, לכל הפחות עונג השבת לא נפגע. רבן גמליאל תיקן שיקבלו תחום כמו אנשי העיר, כדי שיוכלו להסתובב בעיר במשך השבת ולא להיות ככלואים בבניין אחד. המשנה ממשיכה ומפרטת שכך הנהיגו גם עבור מיילדות ושאר אנשים היוצאים לעסוק בפיקוח נפש בשבת. משמע מהמשנה שאחרי שתיקנו שבאי בית יעזק יקבלו תחום כאנשי ירושלים, תיקנו שכל היוצאים יקבלו תחום כאנשים המקומיים. 

הרב ישראלי מצביע על כך שהמשניות עוסקות בהתפתחות של ההלכות הללו. רוב תקנות חכמים המופיעות במשניות אינן מספרות את סיפור הרקע לתקנה. מה נשתנתה התקנה הזאת מכל התקנות, שבכל התקנות מוזכר הדין אך לא הקשרו ההיסטורי, ואילו תקנה זו כוללת אף את סיפור הרקע?

הרב ישראלי אומר שהמשנה בוחרת לתאר את הרקע לתקנה בכדי שנכיר בדינאמיות של התקנה. בתקופה מסוימת לא היה צורך להרחיב את התחום, אלא הסתפקו בהכנת סעודות. רבן גמליאל זיהה שבדורו זה לא הספיק, ולכן תיקן את היתר התנועה בתחום העיר.

המסקנה של הרב ישראלי היא שההתבוננות על התקנה כתקנה המתירה פעולה מסוימת זו טעות. הדין הוא דין כללי הדורש מגדולי הדור שבכל דור ודור לאמוד מה נדרש כדי שמערכי פיקוח הנפש יתפקדו בצורה הטובה ביותר. אין כאן תקנה המתירה לעשות פרטים מסוימים, אלא לימוד כללי המלמד שכאשר עוסקים בפיקוח נפש עלינו להתבונן על המערכה כולה, על שבת זו ועל שבתות הבאות עלינו לטובה, ולהיות מודעים למחירים האפשריים של שמירת השבת. אם נאסור על הבאים להעיד להסתובב בעיר, אולי הם יפסיקו להגיע. אמנם בדור הקודם החשש הזה לא היה קיים, אך בדורו של רבן גמליאל הוא הכריע שכן. 

בימי קדם אנשים היו יוצאים למלחמות והם היו נעדרים מביתם במשך חודשים. כיום זה לא המצב הרגיל. הציפיה של משפחה לקבל אות חיים תדיר שונה כיום ממה שהייתה אפילו לפני מספר שנים בודדות. אני שומע אנשים שואלים אם המצב הזה טוב או לא. שאלה זו אינה רלוונטית לדיון הנוכחי. בפועל בעולם בו אנו חיים משפחה שלא מקבלת אות חיים במשך מספר ימים (שלא לדבר על שבועות!) זו משפחה עם סיכון קריסה גבוה. אני מביא את זה כדוגמא למציאות משתנה, שההלכה, המאוד דינמית הזאת, מוכרחת להתחשב בה. אנו פוסקים ביחס למציאות שלפנינו, ולא לפי מציאות קדומה או מציאות שאנו מציירים בראשנו. 

כבר היום המציאות של רוב חיילי המילואים שונה מהמציאות שהייתה לפני חודש. לפני חודש היה גיוס כללי ונאמר לחיילים מפורשות שאין לאף אחד מושג מתי הם יצאו הביתה. כיום זה לא המצב. למרות שמדי יום אנו שומעים על הרוגים ופצועים, רחמנא ליצלן, עלינו להודות כי בחסדי ה' עלינו המצב כיום הרבה הרבה יותר יציב ממה שהוא היה לפני חודש. אני מתייחס כרגע להשלכה אחת של השינוי: כיום רוב חיילי המילואים יודעים מתי הם אמורים להשתחרר הביתה להתרעננות. באופן כללי, אין היתר לחייל שיודע שהציפיה היא שיצא הביתה בעוד שבועיים לנסוע הביתה בשבת, משני הצדדים שדברנו עליהם בטור הקודם: א. הוא מגיע בידיעה שהוא לא אמור להשתחרר בשבת, אין לו ציפיה שכזאת, ולכן גם אם מזדמנת ההזדמנות, הוא יוכל להתמודד עם הקושי של האיסור לצאת לדרכו בשבת. ב. העורף יודע מתי לצפות שהחייל שלהם שב הביתה, החוסן נשמר. הא לכם דוגמא לאותה דינמיות – בחודש אחד אנו כבר מדברים על חיילינו בצורה שונה. 

במובן מסוים הרב ישראלי מטיל עלינו את המשימה הקשה ביותר: הוא לא נותן לנו היתרים גורפים, אלא דורש ממנו לבחון בעצמנו את המתח בין חובת שמירת השבת בצורה הטובה ביותר. מאידך, הרב ישראלי פותח לנו את הפתח למצוא את ההיתרים הנכונים והמתאימים בכל דור ודור. זהו אחד המאמרים מהם ניכר מדוע אנו מתייחסים לרב ישראלי כאחד הרבנים שעל גבי הראייה הרחבה שלו אפשר לבנות פסיקה שיכולה להחזיק מדינה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר