שנת תשפ"ד| שבת פרשת ויגש

הלכה פסוקה: כסף סופרים פעמיים

'ארץ חמדה גזית' / תיק מס' 79044-3

הנתבעים שכרו את התובע, שהוא קבלן בנייה, לבנות את ביתם. במהלך העבודות התגלעו כמה וכמה מחלוקות בין הצדדים על נושאים שונים.

אחת המחלוקות בין הצדדים הייתה בשאלה כמה כסף הנתבעים כבר שילמו לתובע עבור עבודתו. היו פערים של כ- 10,000 ₪, שנובעים ממחלוקת על שלוש העברות כספים. חשוב לציין כי בשלושת המקרים הסכומים לא הועברו באופן ישיר בין הנתבעים לתובע, אלא הסכום הועבר באמצעות מפקח הבניה. המפקח עצמו חתם על מסמך בו הוא מצהיר שהוא מסכים עם כל טענותיהם של הנתבעים:

(א)   בהעברה הראשונה הועבר סכום כסף מסוים במעטפה. מיד לאחר מכן התקשר הנתבע לתובע ודיווח לו שלדעתו יש טעות בספירת הכסף. התובע טען ששם את הכסף בתיק שבו הרבה כסף מזומן ואי אפשר לשחזר כמה כסף נמסר לו. הפער לטענת הנתבע עומד על 5,000 ₪.

(ב)   בהעברה נוספת, לטענת הנתבעים, הם העבירו סך 24 אלף ₪, אך בדו"ח התובעת נרשם בטעות שהעבירו רק 20 אלף ₪.

(ג)    בהעברה השלישית, לטענת הנתבעים הועבר על ידם סך 16 אלף ₪, אך בדו"ח התובעת נרשם ששילמו רק 15 אלף ₪. בדיון בבית הדין הוצגה מעטפה עליה רשום "16,000 ₪". לטענת הנתבעים זוהי המעטפה בה הועבר סכום של 16,000 ₪ כשבפועל בדו"ח התובעת נרשם סכום של 15,000 ₪. התובע טען, שזה שעל המעטפה כתוב סכום מסוים לא אומר בהכרח שזהו הסכום שמצוי בתוכה. מה שקובע, לטענתו, הוא ספירת הכסף, והכסף נספר ונמצא שיש שם רק 15 אש"ח.  

בית הדין קבע כך:

(1)   טענת הנתבעים אינה נחשבת טענה וודאית (טענת ברי) גמורה, כיון שאינם טוענים בוודאות 'שילמנו', אלא אומרים שנתנו למפקח הבניה. אך הם עצמם אינם יודעים שהתובע קיבל את מלוא כספו.

(2)   מפקח הבניה אינו נחשב כעד כשר, מפני שהוא נחשב כנוגע בדבר. כי אם הוא קיבל מהנתבעים את הסכום במלואו והעביר רק חלק ממנו לתובע לא שילם – אזי הכסף בידו, והוא חייב אותו לנתבעים. במקרה של עד אחד הנוגע בדבר, הרמ"א (חו"מ עה, כג) פוסק שאי אפשר לחייב שבועה על סמך עדותו.

(3)   המקרה דומה לדין 'חנווני על פנקסו' המופיע בגמרא ובפוסקים (החנווני אמור היה לשלם לפועלים, החנווני טוען שהוא אכן שילם להם ומגיע לו החזר מבעל הבית, והפועלים טוענים שלא קיבלו את שכרם ובעל הבית צריך לשלם להם – שם החנווני והפועלים נשבעים ונוטלים מבעל הבית), בהבדל אחד – כאן המפקח מודה שהוא קיבל כסף מבעל הבית, ואינו תובע מבעל הבית דבר. במקרה זה נחלקו הראשונים, והשולחן ערוך (חושן משפט צא, ג) הביא שתי דעות. להלכה נראה שהתקבלה השיטה הסוברת שהפועלים נשבעים שבועה חמורה כעין של תורה, ואז בעל הבית ישלם להם את תביעתם. ובמקבילה למקרה זה – על התובע להישבע שבועה חמורה כעין של תורה, ואז הנתבעים יצטרכו לשלם לו.

(4)   המנהג היום הוא שלא להשביע, אלא עושים פשרה על השבועה. נחלקו האחרונים בסכום הפשרה, אך למסקנת הדברים הפשרה על השבועה תיעשה לפי ראות עיני הדיין.

(5)   מסקנת בית הדין היתה כדלקמן: "בבואנו להכריע מהו הסכום הראוי לחייב בסעיף זה של פסק הדין, לא נוכל להתעלם מכך ששני הצדדים נהגו ברשלנות. כסף מזומן, וודאי בסכומים כאלו, לא אמור לעבור בלא תיעוד ובלא מנגנון שיוודא שלא מגיעים למצבים מעין אלו. ובכל זאת, מסוגיית "חנווני על פנקסו", למדנו, שאחריות בעל הבית יתירה היא על אחריות הפועלים. בנוסף, על חלק מהסכום, גם התובע לא טוען טענה וודאית (טענת ברי) שלא קבל את הכסף, לכל היותר טוען שאין באפשרותו לבדוק זאת אחר שהכסף הוכנס לתיק בו יש עוד שטרות אחרים. ולכן, הפשרה הקרובה לדין, בסעיף זה היא, לחייב את הנתבעים בחצי מהסכום, דהיינו, 5,000 ₪."

 ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך:  info@eretzhemdah.org

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר