שנת תשפ"ד| שבת פרשת שמות

חמדת השבת: האם יש מעשה מצווה בחילול שבת לצורך פיקוח נפש, כאשר האמת היא שאין בו צורך?

יוצאת קריאה לחברי מד"א, יש אירוע. החברים, ממקומות שונים בעיר, ממהרים לרכבים. חשוב שכמה יצאו במקביל כדי להגיע לאירוע בהקדם האפשרי. מגיע הרכב הראשון, רואים שמדובר בהחייאה פשוטה, אין צורך ברכבים נוספים. אחד החברים אומר: בואו נדווח לאחרים שהכל בשליטה, חבל שיבואו עד לכאן. עוצר אותו חברו ואומר: רגע, אבל יש חילול שבת בהוצאת ההודעה הזאת. למה שנחלל שבת כדי להודיע שלא יבואו? משיב הראשון: מעבר לזה שאנחנו סתם מטריחים אותם להגיע, בהארכת הנסיעה שלהם יש חילול שבת נוסף. עונה השני: נכון, אבל זה לא תפקידנו לחלל שבת כדי למנוע את חילול השבת שלהם!

ראשית חשוב לציין שהשאלה לא מאוד מעשית. ברוב מוחלט של המקרים יש צורך להודיע לשאר העוסקים בהצלה כדי שרכביהם יהיו מוכנים לקריאה הבאה. כיום גם קיים מכשור ברוב רכבי ההצלה השונים המספקים את המידע אודות אירועים שונים ללא צורך בחילול שבת נוסף. ובכל זאת, יש משמעות לדיון העקרוני.

במסכת מנחות (דף סד ע"א)  רבה אומר שאם יש צורך להביא פרי מסוים לחולה שיש בו סכנה, ורצו עשרה אנשים לקטוף ולטלטל אותו, אפילו ברשות הרבים, לא מונעים אותם, למרות שתשעה מתוכם יבצעו מלאכות מל"ט אבות מלאכה בשבת. הביאור הלכה (סימן שכט סעיף טו) מחדד שמדובר במצב בו יש דחיפות ואין זמן להמתין ולראות מי הקרוב ביותר. כמובן שאם אין דחיפות להשיג את הפרי ברגע זה אפשר ונכון לצמצם את חילולי השבת.

הניסוח בגמרא שם הוא שכולם פטורים. השולחן ערוך מוסיף שגם אחרי שהתרופה הדרושה הגיעה, ליתר הבאים להציל "יש להם שכר טוב מאת ה', אפילו הבריא בראשונה".

בעבר נגענו בכך שיש להזדרז ולעסוק בפיקוח נפש, מפני שאיננו רואים בזה מעשה הנעשה בדיעבד בעל כרחנו, אלא מצווה שראוי להזדרז ולעשותה. אם כך, לכאורה ראוי לתת שכר למי שעוסק בפיקוח נפש.

לאור זאת אומר הגרש"ז שהנוסעים להציל מקיימים מצווה. וגם אם ההצלה כבר קרתה, ומתברר שאין צורך בנוסעים הללו, יש מצווה בנסיעה זו. אין טעם שאדם יעבור, אפילו על איסור קל, כדי למנוע מכך שאדם אחר יעשה מצווה!

אך הרב אשר וייס אומר שהדברים אינם כה פשוטים. לו יצויר שיאמרו לאדם שהוא מוכרח לאכול ביום הכיפורים מפני פיקוח נפש. לאחר מכן יתברר שבעצם לא היה צורך באכילה זו. אומר הרב וייס: ודאי שהאכילה נעשתה באונס. אך קשה לומר שהיה בה מצווה. השולחן ערוך אומר יותר מכך: אמנם תשעה האנשים האחרים לא הצליחו לעסוק בפיקוח נפש. כמובן שחילול השבת שלהם נעשה באונס, אך קשה לומר שיש במעשה זה מצווה.

הרב אשר וייס מבקש להעמיק הלאה. נניח שאדם ביצע בדיקה רפואית מחשש למחלה מסכנת חיים. במסגרת אותו החשש הרופאים מורים לו לאכול ביום הכיפורים. בדחילו ורחימו, מתוך חשש פיקוח נפש, הוא מתכוון לקום בבוקרו של יום הכיפורים ולאכול. עתה הבדיקה חזרה, והרופא יודע שאין צורך לחולה לאכול. האם הרופא יימנע מלהתקשר אל החולה בכדי להודיע לו שאין צורך בכך שיאכל? הרי החולה חושב שהוא אוכל לצורך הצלת חייו. האם על הרופא לחלל את יום הכיפורים בכדי להודיע לחולה שאין צורך בכך שיאכל?

זו השאלה שהרב אשר וייס מציג. הרב וייס מציג את השאלה כשאלה רטורית, למרות שלכאורה זו שאלה מקבילה בדיוק לשאלה שלנו. לכאורה קשה להבין: מדוע השאלה שלנו זו שאלה קשה, ואילו השאלה של הרב וייס זו שאלה רטורית? בשני המקרים אדם עומד לעבור על איסור כרת לצרכי פיקוח נפש, בשניהם אדם אחר מסוגל לעבור על איסור קל בכדי ליידע אותו שאין צורך באיסור הכרת לצורך פיקוח הנפש. על פניו בשני המקרים מתעוררת אותה ההתלבטות: האם לעבור על איסור קל בכדי להציל את העוסק בפיקוח נפש מאיסור חמור?

נראה שההבדל בין המקרים אינו למדני, אלא הבדל רגשי. כאשר אדם אוכל, הוא אוכל בשביל עצמו. אמנם במידה והוא נמצא בפיקוח נפש הוא מחויב על פי דין תורה לאכול, גם ביום הכיפורים. אך התחושה היא שיש כאן טיפול בעצמו, ובזה יותר קשה לאדם להקל עם עצמו. לעומת זאת, מי שיוצא להציל אחרים יודע שהוא לא מחלל שבת בשביל עצמו. הוא מחלל שבת בשביל האחרים, ורק בשבילם. לכן יותר קל לנו לקבל שלפעמים אדם יחלל שבת בחשבו שהוא הולך להציל אחרים, מאשר לקבל את זה שאדם יעבור על איסור בכדי להציל את עצמו.

מתוך כך הרב וייס אומר שאין זה סביר לומר שאדם מקיים מצווה בכך שהוא אוכל ביום הכיפורים שלא לצורך. אמנם אם לא הודיעו לו שאין צורך, הוא אנוס, אך אין בכך קיום מצווה. מתוך כך הוא אומר שגם הנוסעים באמבולנס שלא לצורך מחללים שבת שלא לצורך. אמנם הם אנוסים, ומחובתם לעשות זאת. ואף יתברכו מן השמיים על מסירות הנפש והזריזות לצאת להצלת נפשות. אך מצווה אין כאן. ממילא, ברגע שאנו מסוגלים למנוע אותם מנסיעה בשבת, אנו מוכרחים למנוע זאת מהם, בכדי שלא יחללו שבת שלא לצורך.

הגרש"ז חולק על הדברים מכל וכל. הוא אומר שכאשר יוצאים מספר רכבים להצלה בשבת, כולם מקיימים את מצוות ההצלה. גם אלו שבסוף מתברר שאין בהם צורך עשו מצווה בעסקם בהצלה, ובכך שהם משאירים את מערכת ההצלה יעילה וטובה. אם כך, מצד אחד ישנם האנשים בשטח שיודעים שאין צורך בכך שאנשים נוספים יגיעו. הם מתלבטים אם לעבור על איסור קל. אם לא יעברו על האיסור הקל, האנשים שבדרך ימשיכו בנסיעתם – שהיא מצווה! לכן הגרש"ז אומר שאין טעם לעבור על איסור קל בכדי לקיים מצווה.

כאמור, הרב וייס מציג את המקרה של האכילה ביום הכיפורים כראיה ניצחת לכך שוודאי שבמקרים מסוימים לא נתייחס לעיסוק בהצלה כהצלה ממש. אך לכאורה הגרש"ז היה חולק גם על כך. יתכן וריגשית קשה לזהות את האכילה ביום הכיפורים כמעשה מצווה. אך אנו צריכים להתחזק באמונה ולדעת שגם לאכול ביום הכיפורים זו מצווה אם זה נועד למנוע פיקוח נפש.

מעניין הוא שאלו שתי השיטות המרכזיות. לפי הגרש"ז הנסיעה, גם אם אין בה הצלה, זו מצווה, ולכן אין טעם למנוע את המשך נסיעתם. ולפי הרב וייס, אמנם יש להם שכר, אך אין בכך מצווה. קשה למצוא את שתי השיטות האחרות: יש מקום לטענה שאין במעשיהם מצווה, ואעפ"כ אין צורך להודיע להם להימנע מנסיעה. וכן להיפך: כל עוד הם לא יודעים, נסיעתם היא מצווה. גם אם אנו יודעים שאין צורך בנסיעה, ואיננו מיידעים אותם, יש בנסיעתם מצווה. אך אם אנו יודעים, חובתנו ליידע אותם בכדי שיימנעו מחילול שבת שלא לצורך. 

למעשה, כאמור, השאלה אינה כל כך מעשית. אך הדיון העקרוני, האם יש מצווה בחילול שבת כאשר האמת היא שאין צורך בו, זו שאלה שראויה לעיון ודיון. 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר