שנת תשפ"ד| שבת פרשת בא

פרשת השבוע: מבט מעבר לזמן ולמקום!

עולם החומר בו אנו חיים מתנהל בתוך גבולות מאוד מוגדרים. דווקא בפרשתנו, פרשת יציאת מצרים - פרשת בא, מודגשת מאוד והיכולת להביט מעבר לזמן ולמקום.

הגבול הראשון הוא המקום! אי אפשר לחיות בלי מקום ואפשר להיות רק במקום אחד בזמן מסוים. הגבלה זו קיימת לא רק במישור הפרטי, אלא גם במישור הלאומי. גם עם זקוק לארץ מסוימת, מולדת, שבלעדיה קשה מאוד להגדירו כעם.

גם לזמן כגבול, יש משמעות משתי הבחינות. אדם פרטי נע בזמן, בהווה שהוא כהרף עין, לכיוון אחד - מן העבר אל העתיד. אין, לכאורה, יכולת להשתחרר ממגבלה זו. זמנו של האדם הפרטי קצוב מרגע לידתו ועד "מאה ועשרים". מימד זה נכון גם במובן הלאומי. עם שאין לו עבר אין לו גם עתיד, וגם אז זמנו מוגבל, כפי שההיסטוריה מוכיחה, עיינו ברשימה הארוכה של העמים והאימפריות שנעלמו! 

פרשתנו מוכיחה כי יציאת מצרים אל ארץ ישראל, של בני ישראל כפרטים, ועם ישראל כציבור, היא יוצאת דופן, המְּצָרִים אינם קיימים וניתן לחיות חיים שבהם הזמן והמקום הם פרמטרים שמהם ניתן לצאת ולהשתחרר.

נתייחס בדברינו הקצרים לשתי דוגמאות שקשורות לפן הלאומי. בע"ה, בהזדמנות קרובה, נכתוב גם על הבחינה הפרטית.

בתחילת פרשת בא, עם ישראל עדיין משועבד למצרים, ולמרות המכות הרבות שניחתו על פרעה, הוא מתמיד מתעקש ומסרב לשחררם (מכמה בחינות). בשלב זה לעם ישראל אין עדיין כמעט שום סממן לאומי, בוודאי שאין לו מקום וזמן. קשה מאוד, ואולי אפילו בלתי אפשרי, במבט אנושי, לפרוץ את גבול מצרים ולצאת ממנה. עבדים לא הצליחו באופן כללי לברוח משם. בפשטות, אין לו גם זמן, אין לו הווה ואין לו גם עתיד. באופן עקרוני לעבדים אין זמן, הוא שייך לאדוניהם.

אף על פי כן, כשמשה מצווה את העם להקריב לראשונה את קורבן הפסח, הוא מדגיש את היכולת לפרוץ את שני המחסומים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם" - מעבר לגבולות הזמן, "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" - גם הגבול של המקום יפרץ (שמות יב, כד – כה). יש כאן הבטחה לארץ של עם ישראל ולנצחיותו של עם ישראל. משה רבנו, באמצעות דבר ד', מלמד אותנו להסתכל מעבר למקום הנוכחי ומעבר לנסיבות של הרגע בו אנו מצויים, גם אם הם נמצאים מעבר לאופק ההגיוני של חוקי עולם החומר.

נוסיף כי בהקדמה לציווי על לקיחת קרבן הפסח והקרבתו, משה רבנו מצווה אותנו עוד כעבדים, בארץ מצרים: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שם יב, א– ב). רק לעם חופשי בארצו היכולת לנהל את חייו על פי לוח השנה שלו. הלוח הוא האמצעי סביבו מתאחד העם בציון ובזכירת העבר, וגם בשאיפות לעתיד. לעבדים במצרים אין יכולת כזו, שהיא מעבר לאופק, מכל בחינה. בהכרזתו: יש לנו לוח עברי, המבוסס על קידוש חודשים ועיבור שנים, טמונה גם הבשורה: אנחנו הולכים להקים מדינה יהודית עצמאית בארצנו.

נזכיר כי לאורך ההיסטוריה, עם ישראל, המפוזר והמפורד, גם כשלא היה בארצו, שמר על לוח עברי אחד ומאחד, למרות הגלויות הארוכות בארצות העמים, שהתנהלו על פי הלוח שלהם. גם זה נס גלוי בהמשך לנסי יציאת מצרים.

העמקה בהמשך הפסוקים בפרק מגלה מסר נוסף מסוג זה: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שם יב, מח – מט).

מי ירצה להצטרף כגר לקבוצת עבדים? הסיכוי שיצטרפו לעם ישראל גרים בזמן השעבוד למצרים, היה מתחת לאפס. הכרזתו של משה רבנו היא שוב מעבר לזמן ולמקום. בעתיד יצטרפו אל עמנו גרים, תורה אחת תהיה לנו ולהם. תמיד נזכור, גם כשתהיה לנו מדינה עצמאית, "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם כב, כ).

בימים אלה, כשעם ישראל נלחם נגד אויבינו הקמים עלינו לכלותינו בארץ נחלתנו, נזכור את דברי רש"י הראשונים על התורה.

בזמן מסעי הצלב, כשהעולם תהה: מי ישלוט בארץ ישראל? צאצאי ישמעאל או צאצאי עשיו? עם ישראל היה באחד מרגעי החולשה והשפל הנמוכים בתולדותיו, לכן, דווקא אז, הכריז רבם של ישראל, רבי שלמה יצחקי, במבט מעבר לזמן ולמקום:

ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, עם הנצח, העם שקיבל תורה נצחית.

5

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר