שנת תשפ"ד| שבת פרשת כי תשא

חמדת השבת: האם הדלקת צג המחשב בשבת היא מלאכת כותב?

בשבוע שעבר סיימנו בהתחייבות שהשבוע נתחיל לברר את היחס של ההלכה לכתיבה על המחשב בשבת. 

בבואנו לברר את היחס של ההלכה לכתיבה על מחשב בשבת, עלינו להבחין בין מספר שלבים שונים שעשויים להיחשב ככתיבה:

-        עצם השימוש במחשב גורם לכתיבה מתמדת בתאי הזיכרון והפקודה של המחשב.

-        הכתיבה במעבד תמלילים נשמרת בזיכרון פנימי של המחשב.

-        חיבור מעבד תמלילים, או כל תוכנה אחרת, למסך מחשב מציגה את המילים מהזיכרון.

-        גלילת המסך תסיר מילים מהמסך ותעלה על המסך מילים אחרות.

-        הדפסת המסמך על נייר חיצוני.

נניח שיש מחשב שאינו מחובר למסך. בא אדם, פותח תכנת עיבוד תמלילים, וכותב דבר מה. מגיע אדם אחר, ומחבר את המחשב למסך, ובכך מגלה לעינינו את המילים שכתב קודמו (לחילופין: המחשב מחובר למסך משכבר, אך כבוי, ובא אדם ומדליק אותו). האם האדם הראשון, שכתב את הדברים באופן, עבר על איסור כותב בשבת? והאם השני, שגילה את מה שכתב הראשון, עבר על איסור כותב? הוא לא יצר מידע חדש, שהרי המידע כבר היה קיים, אלא שלא היה חשוף לעינינו.

בירושלמי שבת (פרק יב הלכה ד)  רבי חייא בר אבא מספר על כתב סתרים שהיו עושים אנשי המזרח: היו כותבים בעזרת מי עפצים (שהם שקופים), ושולחים לחברם. כאשר הוא היה מקבל, היה שופך על הדף קומוס או קנקנתום, שהיו נדבקים במקום בו מי העפצים נמצא, וכך היה מגלה מה כתוב. בכדי להקל עלינו, נמשול משל – אדם מניח דבק פלסטי שקוף על פתק ושולח לחברו. החבר מפזר חול על הפתק, החול נדבק במקום בו היה דבק, וכך הוא מגלה מה כתב לו החבר. מעניין שהגמרא כלל אינה מתלבטת אם הכותב הראשון, שאמנם כתב דבר מה, אך בצורה שאינה גלויה לעין, עבר על איסור. הגמרא מביאה קל וחומר: אם אותיות כתובות בצבע אחד, ובא אדם וחזר על האותיות בצבע אחר, וכעת הקורא יראה את הצבע השני, השני חייב, מפני שחידש משהו בקריאת האותיות. יוצא שלמרות שהשני לא יצר מידע חדש לחלוטין, הוא חייב. אם כך, קל וחומר שאם האותיות לא היו ניכרות לעיני המתבונן, וכעת הן קריאות, שהשני, שהוציא לאור את האותיות הללו, חייב, למרות שהוא לא היה היוצר המקורי של האותיות.

ברם, הפרי מגדים (סימן שמ ס"ק ג) מציג כתב סתרים אחר: כתיבה בעזרת חלב. החלב הלבן על הדף הלבן אינו ניכר, אך כאשר מחממים את החלב (מעט! אסור לבשל אותו בשבת!) הוא מקבל גוון מעט שונה, וכך ניתן לקרוא אותו. הפרי מגדים כותב שאין בזה איסור כותב, לכאורה בניגוד לאמור בירושלמי.

הרב צבי פסח פרנק (הר צבי יורה דעה סימן של) מסביר מדוע אין סתירה: בירושלמי מדובר על הוספת חומר שנדבק לנייר. במקרה של הפרי מגדים אין חומר חדש. החימום חושף את החומר שכבר מונח על הנייר.

מן הדברים אנו למדים שאין איסור דאורייתא בעצם חשיפת המידע שהיה קיים עוד קודם לכן. איסור תורה יהיה רק אם השני יוסיף חומר פיזי שניתן לקרוא.

לאור זאת, בתשובת 'במראה הבזק' (חלק ט שאלה יב) מבחינים בין מחשב ובין קינדל. מסך המחשב מבוסס על אורות שנדלקים ונכבים. המסך הוא אותו המסך, והתאורה המקומית על המסך תציג לנו את מה שהמחשב מתוכנת להציג. הקידנל, לעומתו, מבוסס על תצוגה אלקטרופורטית. כלומר, המעבר לעמוד מסוים מייצרת תמונה, על ידי סידור חלקיקי צבען צמיגיים וטעונים חשמלית, המורכבים ממולקולות קולואידיות. לא ניכנס לכל הפרטים הטכניים, נסתפק באמירה שעל ידי יצירת שדה חשמלי מדויק, חלקיקים של תחמוצת טיטניום מורחפים בשמן יידבקו בחלק הקדמי או האחורי של הצג של הקינדל. במילים פשוטות יותר, הצגת עמוד בקינדל גורמת לחלקיקים ממשיים להיצמד למסך הקדמי, וכך אנו מייצרים צורות של אותיות המורכבות מחומר של ממש. גם אם נכבה את הקינדל או נוציא את הבטריה הכתיבה תשאר על המסך.

לאור הבחנתו של ההר צבי, מי שמדליק את מסך המחשב וודאי שאינו עובר על איסור תורה של מלאכת כותב, שכן הוא לא הוסיף חומר, אלא רק גילה את מה שכתב קודמו. לעומת זאת, בקינדל בהחלט יש מקום לזהות כתיבה של ממש, שכן פתיחת עמוד מסוים מייצרת תמונה פיזית על המסך. 

זו נקודה ראשונה שיש לבחון מתוך הנושא של כתיבה על המחשב בשבת. בשבוע הבא נמשיך בזה. 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר