שנת תשפ"ד| שבת פרשת ויקרא

שו"ת במראה הבזק: שמיעת זמר אישה באמצעים אלקטרוניים

פלורידה, ארה"ב                              Florida, USA             

ניסן תשע"ה

שאלה

ישנה במיאמי משפחה של ״מנגנים״ ובין היתר שרה הבת הנשואה עם אחיה המשוררים שירי קודש בלבד ואף מוציאה מפעם לפעם דיסק משיריה, שרובם ידועים כבר.

האם יש בשמיעת הדיסק הזה משום "קול באשה ערוה״?

ידועות לי התשובות של הרה״ג עובדיה יוסף, שהתיר למחנכי פנימיות של בנות דתיות להישאר עם בני משפחותיהם גם בעת סעודות שבת שבהן הבנות שרות זמירות שבת (תשובה כזו פורסמה לאחרונה ב״המעין״ נה, א, תשרי תשע״ה, עמ' 5–7).

גם נהוג כיום בהרבה משפחות דתיות שבסעודות שבת הילדים, בנים ובנות בוגרים, שרים יחד זמירות שבת.

כמו כן, יש משפחה מפורסמת שהוציאה תקליטי חזנות של האבא והבנות שלו, ולא ראיתי שהציבור נמנע מלשמוע תקליטים אלה.

תשובה

בשמיעת קול זמר של אישה בדיסק, מעיקר הדין¹, אם אינו מכיר את האישה ששרה בדיסק, יש מקום להקל², וכך נהגו רבים. בשירי קודש יש מקום להקל אף יותר מבשירים אחרים³. ויש מקום להקל בהם גם בשמיעה של קול "חי" – ולא רק בהקלטה – כשיש טעמים נוספים להקל, כגון שמדובר באחים ואחיות⁴ וששרים כולם יחד⁵, ועל זה סמכו רבים בסעודות שבת כפי שהזכרת.

______________________

1 כל אדם צריך להקפיד ולהיזהר מאוד בתחום של שמירת מחשבותיו. היכולת לחשוב, ועוד יותר היכולת לחשיבה מופשטת שמשמעותה חיבור בין שכל לדמיון, היא שהופכת את האדם לנזר הבריאה. באמצעות כלים אלה האדם יוצר קשר עם בוראו. לכן כל דבר שעלול להביא את האדם לידי הרהורי עברה יש להתרחק ממנו תכלית הריחוק. אמנם, יש לזכור ולהדגיש כי עיסוק מרובה מדי בשמירת המחשבות עלול להביא את התוצאה ההפוכה. גם מזה יש להישמר מאוד. לכן למרות ההיתר שמקורותיו יובאו להלן, כתבנו 'מעיקר הדין' כדי לסייג, שהרי אם השמיעה מביאה אותו להרהור – אסור (ויש שאסרו אף בכל מקרה כדלקמן). ראו בבא מציעא צא ע"א ורש"י שם ד"ה ואפילו (וכן ברש"י עבודה זרה כ ע"ב ד"ה בעבידתיה). וכן בנמוקי יוסף בבא מציעא נג ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ואפילו משום.

² כמה מן הפוסקים כתבו שניתן להקל לשמוע קול זמר של אישה בדיסק וכדומה אם אינו מכיר את האישה ששרה.

כן כתב בשו"ת יד חנוך (סימן ג); וכן כתב בשו"ת בית שערים (חלק אורח חיים סימן לג), אולם כתב שאף שהדבר מותר מעיקר הדין, מכל מקום הוא מכוער ובעל נפש ייזהר מזה.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה סימן ב) כתב שברדיו לא שומעים את הקול המקורי של האישה אלא 'הברה' של הקול, ולכן "יש מקום לצידוד היתר בזה [...] ובלבד שלא יתכוון ליהנות, שאם לא כן, הרי נחשב זה בכל אופן שהוא פריקת עול הקדושה והטהרה ומגונה הדבר עד מאוד".

וכן כתב בשו"ת יביע אומר (חלק א או"ח סימן ו) שביודעה ומכירה, אפילו רק על ידי תמונה, אסור לשמוע את קולה בגרמופון או ברדיו, אבל אם אינו מכירה מותר, ואין בזה משום קול באישה ערווה. אולם בשו"ת יביע אומר (חלק ט או"ח סימן קח) כתב: "מה שכתבתי שם (היינו בח"א סי' ו) שאם ראה אותה בתמונה, ג"כ אסור, אינו מוכרח".

וראו בשו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן רכד אות א) שכתב שמעיקר הדין אין איסור לשמוע קול אישה ברדיו אם אינו מכירה, ש"אין אדם מהרהר אלא במה שעיניו ראו", אלא שכתב "מכל מקום מכוער הדבר מאוד". ובמקום אחר (חלק ז סימן רלח) הוסיף שאף לו היה זה איסור עצמי של שמיעת הקול – גם אם אינה מביאה להרהור, מכל מקום ברדיו וכדומה לא היה בו איסור כיוון שאין זה קול אישה כלל אלא קול מכונה (אך אם מכירה אסור לדעתו, למרות זאת, כיוון שלמעשה יכול לבוא לידי הרהור).

לעומת זאת, יש שאסרו לשמוע קול זמר של אישה אף בדיסק וכיו"ב. בשו"ת פרי השדה (פרג, חלק ג סימן לב) אסר שמיעת קול זמר של אישה בגרמופון, מפני שהקול מביא לידי הרהור ש"איזה חילוק יש בין אם הקול יוצא ממנה או מהכלי הזה [...] כיון שניכר שהוא קול זמר של אשה יוכל לבא לידי הרהור", ואסרו "אפילו אינו מסתכל בה [...] אפילו כשהאשה בחדר אחר והוא שומע קולה".

וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב (אורח חיים סימן ל, במהדורה ישנה: חלק א סימן קסג) שאסור לשמוע קול אישה ברדיו, אפילו אם אינו מכירה ואינו יודע איך היא נראית, כיוון ש"כששומע את קולה והוא נהנה זה הוא האיסור והוי ערוה... דעיקר האיסור בנהנה משמיעת קולה", ו"אף ע"י רדיו נהנה משמיעת קולה, שאם לא כן לא היו מתענגין לשמוע, ויש למנוע מזה".

וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן קצז אות ג), שפשוט מאוד שקול באישה של זמר ברדיו, אסור מעיקר הדין, שהרי הוא מעורר חשק ותאווה (אפילו שאינו מכירה). ועוד ראו בשו"ת מנחת יצחק (חלק ז סימן ע ד"ה א"כ).

למעשה, כל עוד אין השומע בא לידי הרהור, הוא יכול מן הדין לסמוך על המקילים, אך עם זאת (לפחות כל עוד אין טעמי היתר נוספים), לכתחילה אין להתעלם מכך שיש האוסרים כאמור ושאף בין המתירים יש שכתבו שמכוער הדבר וכדומה, כנ"ל, או שלא התירו אלא בשומע בלי כוונה להנאה (כגון מבית השכנים, ואולי הוא הדין אם בני ביתו – ובוודאי הנשים שבהם שוודאי מותרות בכך – שומעים) אך לא כשמתכוון להנאה מהשירה.

³ וראו עוד בענין זה בשו"ת שרידי אש (חלק א סימן ח; [במהדורה הישנה חלק ב סימן יד] בקצרה, ובפירוט רב שם סימן עז [במהדורה ישנה חלק ב סימן ח] אות ו ואילך, ובמקורותיו), ומו"ר הרב רבינוביץ (שו"ת מלומדי מלחמה סימן קטז) כתב שבשירה בציבור "שאין אשה שרה לבדה ואין אפשרות לכוון להנות מקולה" - "יש מחמירים", "אבל אין כאן עבירה שצריך למחות עליה", והוסיף, בהסתמך על דברי השרידי אש שבשירי קודש "נהגו רבים להתיר גם לכתחילה". אם כי אין היתר זה מוסכם, ועיינו בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן ז) ובשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן נג).

⁴ הנחת המוצא היא שבין אחים ואחיות פחות שייך החשש להרהורי עבירה שכן הוא טבע האדם (או מכוח תפילתם של אנשי כנסת הגדולה – ראו יומא סט ע"ב; סנהדרין סד "עא), ואמנם אף על פי כן אסורה קִרבה פיזית של חיבה ביניהם (רמב"ם הלכות איסורי ביאה כא, ו ושלחן ערוך אבהע"ז  כא, ז: "המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק לאחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור הוא ומעשה טפשים הוא שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו"), אך כשאין מדובר במה שנאסר בפירוש כקׅרבה זו אלא באיסורי הרחקה אחרים, כגון שמיעת קולה, ודאי שיש בהנחה שהדבר לא יביא לידי הרהורי עבירה מקום להקל. וכן כתב בשו"ת אז נדברו (חלק ט סימן נט) "יש מקום לומר שמן התורה אין בהם משום לא תקרבו, דאין לבו נוקפו בעריות שהם מתולדותם, י"ל שלא אסרו בהם משום קול אשה".

נוסיף כי בישיבת המשפחה יחד בשלחן שבת יש חשיבות חינוכית רבה ויש מקום לעשות כל מאמץ שלבני המשפחה יישאר טעם טוב משולחן השבת גם בתחום הדיבוק המשפחתי, ולשירת הזמירות יחד יש בהחלט מקום חשוב בהשגת מטרה זו. חלק מטעמי ההיתר של השרידי אש (שם, וראו שם שנסמך גם על הגר"ע הילדסהיימר והגרש"ר הירש) הוא מעין טעם זה. ואף מי שלא רצו לסמוך עליו בהקשר שבו אמר הוא את ההיתר – לענין נערים ונערות שאינם בני משפחה אחת – ושאף הוא ראה בו פן של היתר מדוחק משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – אפשר שיודו הן בצורך בהיתר זה והן באפשרות לסמוך עליו בנוגע לבני משפחה אחת.

ובלקט הקמח החדש (סימן עה ס"ק כז) העיד: "בני מדינת אשכנז והולנד ומחוז העליון באונגרין מזמרים זמירות שבת כל בני הבית אשתו והבנות, וגם החרדים לדבר ה' נהגו כן" (מה שמתאים כמובן, בנוגע לבני "אשכנז", לעדות השרידי אש שאף הפליג בהיתר זה יותר) והסביר: "וברגיל [כלומר בקול שהשומע מורגל בו ולכן אינו מביאו להרהור] מתיר הרמ"א" ואף כי העיר על סברת היתר זו וסיים בצ"ע, אין בכך כדי להחליש את עצם העדות על המנהג. (אלא שסיים שיש חריגים "ובבתי החסידים אינם מזמרות הבנות ולא אשתו כששומעין אנשים".)

ובאבן ישראל (לגרי"י פישר, חלק ט סימן סג – הערות על משנה ברורה, בהערה לסימן עה סעיף ג) סמך על הסברא בדבר הצורך שבהיתר זה וחשיבותו החינוכית בצירוף הסברא שכיוון שהבנים באותה משפחה מורגלים בקולן של הבנות, גם שירתן היא "קול הרגיל" שאינו מביא להרהור ואינו בגדר "ערווה".

וכך הורה הגרש"ז אויערבאך (הליכות שלמה פרק כ אות יא): "מעיקר הדין מותר לזמר זמירות שבת עם אשתו טהורה ואחיותיו אפילו נשואות ובנותיו, ואף על גב שאסור לומר דברי תורה כששומע קול זמר אשה, זמירות שאני שאומרם דרך זמרה ושבח ולא דרך תפילה ולימוד" אף שסייג "ומיהו לכתחילה רצוי להתרגל שישתתפו בשירה בלחש".

ובתשובות והנהגות (חלק סימן קלח) כתב: "אחותו המזמרת, אם אין הכוונה להנעים בקול נעים וחזק וכו' ואינו מתכוון כלל ליהנות אי אפשר לאסור, דהא לא מביאו לידי הרהור, והכל לשם שמים".

בענין זה נעיר הערה נוספת: ככלל יש הנוהגים לשיר זמירות שבת ששמותיו של הקב"ה נזכרים בהם כפי שהם, ויש הנוהגים לבטא "השם", "אלוקים" וכדומה. מן הדין אכן אין איסור בהזכרת שם שמיים באופן זה (ולפחות כל עוד לא כופלים מילים – וודאי לא את שם ה' עצמו – לצורך הניגון גרידא ובצורה שמעקרת את התוכן, ואין כאן המקום להאריך בכך), אך יש מקום לומר שאם אכן שרים נשים וגברים יחד, מוטב לגברים לנקוט את הדרך השנייה, ובוודאי כשהנשים אינן מבנות המשפחה הקרובה, שכן "קול אישה" חמור יותר בעת הזכרת שם שמיים (עיינו שלחן ערוך או"ח עה, ג, ואף שמדובר שם בפירוש, כבכל הסימן, על "קריאת שמע", מכל מקום הוא הדין, כבכל הדינים האמורים שם, לתפילה ולימוד תורה ולכל דבר שבקדושה) ואילו התועלת החינוכית שמחמתה סומכים על ההיתרים, אף שאינם בהכרח היתרים מרווחים, אינה מצריכה את הזכרת השם.

⁵ משום ש"תרי קלי לא משתמעי" וכששרים יחד לא ניכר קול הנשים, וודאי לא קול אישה מסוימת, בנפרד מקול הגברים – ראו שרידי אש (סימן ח וסימן עז הנ"ל, אם כי בסימן עז הסתייג מסברא זו) ומלומדי מלחמה (שם שהתייחס לכך גם ללא היתרים נוספים כאל מצב שבו רק "יש מחמירים" וכו').

אכן בין המחמירים הנ"ל יש שאסרו בפירוש אף באופן זה ופקפקו על סברת "תרי קלי" בהקשר זה – ראו ציץ אליעזר (חלק יד סימן ז) ושבט הלוי (חלק ה סימן קצז אות ד).

נעיר כי היתר הנסמך (רק) על השירה המשותפת יש לו מקום כמובן רק אם אכן שרים יחד ולא כשבחלק מהזמן שרות הבנות לבדן, וכשאכן כך הוא – אם מדובר גם בחלוקה מכוונת ומובחנת שבה אלה שרים קטע אחד ואלה עונים באחר וכדומה, הרי שיש בכך חומרה יותר מבשירת נשים בעלמא, כיוון שהגברים מתכוונים יותר לשמיעת השירה כדי לענות אחריה (ראו סוטה מח ע"א "זמרא נשי ועני גברי – כאש בנעורת" וברש"י שם).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר