שנת תשפ"ד| שבת פרשת צו

פרשת השבוע: על קורבן, קירבה והקרבה ומה הקשר לשביעיות וללבוש המלכות?

מטרת הקורבנות היא לקרב בין עם ישראל לאלקיו, כך כבר הבנו בעבר.

הקירבה חשובה יותר מההקרבה והוויתור, שיש בהקרבת הקרבן. גם פרשת צו עוסקת במשכן בו שורה השכינה, שמאפשרת את הקירבה.

נמשיך לעסוק בסוגיא זו באמצעות עיון במגילת אסתר, שנקראה ע"י עם ישראל בראשית השבוע.

הרגע החשוב ביותר במגילה, רגע המעבר מהשבר לתיקון, היה המאתגר ביותר. אסתר לקחה אחריות, לבשה מלכות והתקרבה אל המלך (אחשוורוש).

נסקור את מהלך האירועים. מרדכי מפנים את כל אשר נעשה ופועל: "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (ד, א). בקריעת והורדת הבגדים, בגדי השרד של מי שיושב בשער המלך, יש גם מסר של הורדת האחריות הציבורית הרשמית.

גם תגובת כל אחיו היהודים מוכיחה זעזוע ופחד: "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים" (שם, ג). תגובת אסתר, כצפוי, קיצונית: "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד" (שם, ד).

אסתר מנסה להחזיר את מרדכי למעמדו בשער המלך ולהלבישו בבגדי השרד שלו, כדי שייקח אחריות. מרדכי דוחה את בקשתה ומחליט להעביר את האחריות לכתפיה של אסתר, ודורש ממנה באמצעות התך: "לְהַגִּיד לָהּ (דברים הקשים כגידים) וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ (פקודה ולא בקשה) לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ" (שם, ח).

בשלב ראשון אסתר מסרבת ובפיה נימוק חזק: "כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" (שם, יא).  בקיצור 'אי אפשר להתקרב אל המלך'! נזכיר שעל פי הדרש, כל מלך במגילה הוא הקב"ה. תגובתו של מרדכי מחריפה. הוא נוקט בלשון קשה ומאיימת, שאינה מותירה לאסתר ברירה: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ למַּלְכוּת" (שם, יג-יד).

אסתר נרתמת למשימה ודואגת לאחדות: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים... וְצוּמוּ עָלַי... (שם, טז) היא מדגישה את הסכנה הכפולה "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (שם).  

לאחר כל זאת, אסתר נוקטת בפעולה (עליה רמז מרדכי בסיום דבריו) הטעונה הסבר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" (שם ה, א).

לאסתר המלכה יש בגדי מלכות רבים, היא המלכה של מאה עשרים ושבע מדינות, מדוע הכתוב מדגיש "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת"? בהמשך לדברינו בפרשת ויקרא תשפ"ד, נצעד שוב בדרכם של חכמי האמת ובזהירות נרמוז רמזים.

מלכות היא הספירה השביעית. אסתר היא הנביאה השביעית (מגילה דף יד ע"א). היום השביעי הוא המכונה 'שבת המלכה'. ביום זה רוכב בערבות (=ברקיע השביעי (חגיגה דף יב ע"ב)) מלך עולמים, ציווה עלינו לאכול מאכלי ערבות ומיני מטעמים. כל יום שביעי אנו מציינים את כניסתם לחופה של כנסת ישראל והקב"ה ("לכה דודי לקראת כלה" עיינו "חמדת ימים" בהר בחוקותי תשפ"ג). ביום זה מתקרבים הם זה לזה "עת דודים" (יחזקאל טז, ח).

ברגע שאסתר לובשת מלכות, היא מקבלת נבואה ופועלת על פיה. אסתר מפסיקה להיות אישיות פרטית, היא מייצגת את כנסת ישראל. בלבישת המלכות, היא נכנסת כל כולה לתוך התפקיד הכלל ישראלי. היא היא כנסת ישראל, היא שבת – שביעית, בלבוש מלכה. התפקיד הכללי מאפשר לה לקחת את הסיכון הכפול ולהתקרב אל המלך, אל מלכו של עולם.             

בהקבלה לימינו אלה, נבין שוב את המסר: האחדות של עם ישראל היא הבסיס לעצמאות מדינית - מלכות, מכאן ניתן לעבור לצעד הבא והוא רוח קודש, והלאה לנבואה, שהיא הרמה הגבוהה של רוח הקודש. כך מתגלה שכל ניסיון לפגוע בעם ישראל הוא ניסיון לפגע בקשר, הבלתי ניתן לפגיעה, בין החתן והכלה, בין המלך לכנסת ישראל.

ועתה נציע את הסיבה שבגינה בסוף המגילה מודגש: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (י, ג). למה רק לרוב אחיו?  מי הם הנותרים?

מרדכי ואסתר הצילו את עם ישראל מגזירת המן, הישג עצום שרבים העריכו אותו והסכימו שהצלה זו מחייבת קביעת ימים להודות על כך, אבל ההצלה ממות לחיים לא מספיקה. רוב העם נשאר בגלות גם אחרי הנס. רק חלק קטן מהעם הבין כי בפורים לא אומרים הלל כי "אכתי עבדי אחשורוש אנן" (מגילה דף יד, ע"א). רוב היהודים ויתרו על חידושה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. ההלל נקבע ליום העצמאות, כשעם ישראל חזר לארצו כדי להישאר בה!

לא נשכח ולא נפסיק לקרא לאחדות אמיתית, נשרת בצה"ל בשילוב לימוד תורה, ברמה הגבוהה ביותר. נשמור על המתנה החשובה ביותר שקיבלנו אי פעם - מדינה יהודית עצמאית. נתקדם בדרכנו אל השגת המטרה: קירבה של כנסת ישראל אל המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה. נמשיך להתפלל לשלומם וניצחונם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון במיגור הרשע ולחזרתם במהרה של כל החטופים.

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר