שנת תשפ"ד| שבת פרשת צו

חמדת השבת: גדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה

בפרשת השבוע אנו מתחילים לקרוא על חנוכת המשכן והכנסתו לשימוש. את רשימת המלאכות האסורות בשבת למדנו מהמשכן. בסיכום בניית המשכן בתחילת פרשת ויקהל (שמות פרק לה פסוק לג) נאמר על בצלאל שה' נתן לו רוח אלוקים 'לעשות בכל מלאכת מחשבת'. חז"ל מבינים שהקב"ה רומז לכך שמלאכות שבת נמדדות לא רק על פי המעשה גרידא, אלא גם החשיבה העומדת מאחוריה עשויה להיות משמעותית, מה שמכונה על ידי חז"ל : מלאכת מחשבת. לדוגמא, אדם שמשליך חפץ ברשות הרבים, ומתכוון שהחפץ יזרק למרחק של שתי אמות, והוא עבר ארבע – פטור, גם אם התכוון לקדמו באמות הנוספות הללו מאוחר יותר והתקדמות זו מועילה לו, מכיוון שלא התכוון למרחק זה  בשלב זה (בבא קמא כז ע"ב).

רבי יהודה ורבי שמעון חלקו בשאלה אם חייבים על מלאכה שאינה צריכה לגופה. הדוגמא הקלאסית (המופיעה במסכת שבת דף עג ע"ב) היא חפירת גומא, כאשר אין צורך בגומא, אלא בעפר שנלקח מהגומא. אם מצב פני הקרקע משתפר בעזרת חפירה זו, רבי יהודה מחייב משום מלאכת 'חורש', הכוללת כל שיפור של פני הקרקע. רבי שמעון חולק ופוטר, שכן זו מלאכה שאינה צריכה לגופה יצירת הגומא אלא לצורך העפר שנלקח.

במשנה (שבת פ"י מ"ו) חלקו תנאים אודות נטילת צפרניים בעזרת השיניים. רבי אליעזר מחייב, וחכמים אומרים שזה איסור דרבנן. בגמרא על משנה זו (דף צד ע"ב) מבואר שהמחלוקת היא בשל נטילת הציפרניים בעזרת השיניים, אך מוסכם שנטילת ציפרניים עם מספריים היא איסור דאורייתא. אמירה זו מעוררת את שאלת הגדרת 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. במה נטילת הציפרניים שלא לצורך הציפרניים שונה מנטילת העפר שלא לצורך הבור?   בעלי התוספות אומרים שאכן, הגדרת 'מלאכה הצריכה לגופה' היא מלאכה הנעשית בשביל מטרה מקבילה למטרה עבורה המלאכה נעשתה במשכן. החרישה במשכן נעשתה כדי לשפר את הקרקע, כך שאם חופר בור שלא לצורך שיפור הקרקע רבי שמעון פוטר. כמו כן, הגזיזה שהייתה במשכן נועדה להשגת צמר. מי שנוטל את שערו או ציפורניו כדי להסיר אותם עושה מלאכה שאינה צריכה לגופה. מדוע, אם כך, הגמרא אומרת שאין מחלוקת על נטילת צפרניים עם מספריים? זה נאמר כדי להצביע על כך שיש שתי שיטות בדעת רבי יהודה: רבי אליעזר מבקש לחדש שנטילת ציפורניים באמצעות השניים רגילה דיה בכדי להיחשב מלאכה שנעשית כדרכה, ולא בשינוי. את זה אפשר לומר רק בדעת רבי יהודה. לכן הגמרא מצביעה על כך שהמשנה כולה נשנתה בדעת רבי יהודה, והחידוש בה אינו במלאכה הצריכה לגופה (אודותה אנו למדים ממקורות אחרים), אלא את הגדרת גבולות הגזיזה בשינוי. לפי רבי שמעון יש לפטור בכל מקרה, בגלל שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

בעל המאור מסכים שהמשנה נשנתה לפי שיטת רבי יהודה. אך הוא מגדיר את המלאכה שאינה צריכה לגופה באופן שונה: המלאכה מוגדרת כ'צריכה לגופה' אם התיקון נעשה באותו החפץ בו האדם עוסק. האדם מתעסק בעפר, אם כך המלאכה לא נעשית עבור גוף הקרקע. האדם מתעסק בצפרניים, כאשר מטרתו היא שיפור המראה של הידיים, ולכן זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

מלשון הרמב"ם (הלכות שבת פרק א הלכה ז) נשמע שהוא מגדיר את מלאכת המחשבת בדומה לבעל המאור (בלשונו 'אינו זקוק לגוף המלאכה'. יתכן והכוונה היא יותר שאין לו צורך לשפר את הקרקע, אלא רק זקוק לעפר. אינו זקוק לנטילת הציפורן, פשוט לא רוצה שהיא תשאר על אצבעותיו). אך מכך שמשנה זו מביאה מחלוקת בה שני הצדדים מסכימים שיש לחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, כשיטת רבי יהודה, הוא מכריע שיש לפסוק כרבי יהודה להלכה.

אם אכן המשנה היא בשיטת רבי יהודה, מדוע, אם כן, הראשונים האחרים פוסקים כרבי שמעון?

כבר רמזנו לתשובה, ובכל זאת כדאי לחדד אותה:

הרמב"ם מבין שהמשנה נשנתה לפי רבי יהודה מפני שההלכה כמותו. אם כך, בעצם הרמב"ם מסכים שיש שלוש שיטות:

              רבי שמעון – הפוטר על קציצת ציפורניים.

              חכמים בשיטת רבי יהודה – המחייבים על קציצת ציפורניים. אך פוטרים אם הקציצה נעשית בעזרת השניים.

              רבי אליעזר בשיטת רבי יהודה – המחייב על קציצת ציפורניים, אפילו בעזרת השניים.

מבחינת מסדר המשניות, החידוש הגדול של המשנה הוא שיטת רבי אליעזר: שיתכן שדרך פעולה שאינה נחשבת ראויה, אך אם היא נפוצה די בכך בכדי להחשיבה דרך רגילה. לא אמורים ליטול ציפורניים תוך שימוש בשניים. אבל אנשים בהחלט עושים את זה. חכמים אומרים שבמוצהר לא אמורים לעשות את זה, ולכן זה לא נחשב דרך עשייה. רבי אליעזר אומר שמכיוון שבפועל זה נעשה, זו דרך פעולה רגילה.

המחלוקת הזאת מעניינת בפני עצמה. האם דרך הפעולה של מלאכות נמדדת לפי האופן בו הם נעשים בפועל, או לפי הדרך שבמוצהר אמורים לעשות אותן?

אך יש בעיה: רבי שמעון פוטר על גזיזת ציפורניים גם אם היא נעשית בעזרת כלי, מפני שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה! אך שיטת רבי שמעון אינה ייחודית למקרה זה: היא נכונה ביחס לכל מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן מסדר המשניות אינו טורח להזכיר את שיטתו, מפני שמעניין שהוא עסוק בנושא אחר. נכון שמלאכה שאינה צריכה לגופה מסבכת את המקרה של המשנה, אך התנא מתעלם משיטת רבי שמעון כדי לעסוק בשאלה אחרת של הגדרת דרך עשיית המלאכות. אמנם הפוסקים כרבי שמעון לא יידרשו לשאלה זו בהקשר של כסיסת ציפורניים, אך השאלה העקרונית בהחלט עשויה להשפיע על סוגיות אחרות, ולכן חשוב להזכיר את המחלוקת תוך התעלמות מכוונת משיטת רבי שמעון.

לכן אומרים בעלי התוספות ובעל המאור: המשנה מתעלמת מדעת רבי שמעון מפני שהיא מתקשה למצוא מצב שונה לעסוק בשאלה המעניינת הזאת. אין בכך ראיה שאין הלכה כרבי שמעון. הלכה כרבי שמעון, אך בכדי לקדם דיון אחר התעלמנו ממנו.

את העיקרון הזה חשוב לזכור גם בהקשר של אוקימתאות: פעמים שהמשנה נאלצת להניח מקרה מאוד מסובך בכדי לבודד משתנה מסוים בו המשנה מבקשת לעסוק. המשנה רוצה לחדש דבר מסוים, אך יתכן ובדרך כלל ייכנסו מרכיבים אחרים שישפיעו על ההלכה. האוקמיתות נועדו לייצר את תנאי המעבדה שמאפשרים לדון על עקרונות מבודדים (כמו שבמשנה זו התעלמו מדעת רבי שמעון כדי לדון בשאלת אופן ביצוע נפוץ אך לא באופן רשמי). 

בעזרת ה' בהמשך נברר את שיטת הרמב"ן ביחס למלאכה שאינה צריכה לגופה, ומשם נעבור להגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה בהקשר של מלאכות הקלקול.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר