שנת תשס"ט | שבת פרשת וירא

הסגת גבול במתן הכשרים במקום שכבר יש בו רב נבחר

שו"ת "במראה הבזק

א. קהילה שמינתה לעצמה רב כדי לדאוג לצרכיה הרוחניים¹ בדין עשתה זאת ובוודאי המינוי בר תוקף. ומכיון שמזכויותיה של הקהילה ומחובותיה הוא להבטיח את ענייני הכשרות שלה, הרי שגם ענין זה כלול בסמכויות שנמסרו לו לרב עם מינויו. הוא המפקח האחראי על כשרות המפעלים המספקים תוצרתם לבני המקום, בין שהוא מפקח עליהם פיקוח ישיר בין שהוא מפקח באמצעות משגיח נאמן שהוא ממנה לצורך זה. משנתמנה הרב, אסור לרב אחר להורות לציבור זה בענייני איסור והיתר², וכמו כן אין לרב אחר לקפח את פרנסתו של רב המקום על-ידי מתן הכשרים למפעלים שהוא ממונה עליהם³.

ב. בפעילותו של רב מבחוץ יש משום השגת גבול הרב הממונה, משום איסור גרימת מחלוקת בישראל⁴ וגם משום פגיעה בזכות השררה שזכה בה רב המקום⁵, ומעלין בקודש ואין מורידין⁶.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­_______________________________________________

¹   כשם שמצאנו בבבא בתרא (ח ע"ב), שרשאים בני העיר להתנות על המידות ועל השערים וכן שכר הפועלים. וכן נפסק בשו"ע (חושן משפט סי' רלא, כז) שרשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, היינו בסמכות הקהילה לתקן תקנות לטובתה.

²   ביאור הגר"א שו"ע (יורה דעה סי' רמה ס"ק לו) שמצאנו בגמרא, אתריה דשמואל הוה ולא רצה רב להורות שם. ועיין "שלטי גבורים" (ע"ז ב ע"א בדפי הרי"ף).

³   ואין זה דומה להכרעתו של הרמ"א (יורה דעה סי' רמה, כב) - "רב היושב בעיר ולומד לרבים, יכול חכם אחר לבוא וללמוד גם כן שם, אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון... אפילו הכי יכול השני לבוא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר כמו הראשון", משום שפסק זה של רמ"א אמור דווקא לגבי שתי אפשרויות: אפשרות א. בקיפוח פרנסה שאינה כל כך בהיתר - שכר מצוה (עיין ש"ך שם ס"ק טו), ואלו בנדון דידן שהרב הוא שכיר לקהילה לעבודתה ומשועבד לה - שכרו בהיתר גמור, שכן התשלום לקהילה קובעת שישלמו לו לרב בעלי המפעלים והחנויות וכו' הנהנים מהשגחתו על הכשרות, הוא מס המוטל מטעם הקהילה על יסוד האמור בהערה 1 לשם מילוי צרכי הוצאותיהם, ובכלל זה - משכורת הרב המקומי, עיין שו"ת "חתם סופר" (יורה דעה סי' רל). וראה עוד בש"ך שם, שכל זה מדינא, אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות גם במשיג גבול בפרנסה של שכר מצוה. אפשרות ב. דווקא במרביץ תורה לרבים שבו שייך לומר "קנאת סופרים תרבה חכמה", מה שאינו כן בתפקיד הרב כמורה הוראות איסור והיתר, עיין "תרומת הדשן" (סי' קכו) מה שהביא ממהר"י וייל בשם ה"אור זרוע", ואמנם עיין שו"ת "גינת ורדים" (חלק יורה דעה כלל ג סי' ז), ואכן כך חילק הלכה למעשה ה"משיב דבר" (ח"ב סי' ח).

⁴   עוד הוסיף שם ב"משיב דבר" שהשגת גבול ברבנות גרועה מהשגת גבול באומנות, משום שאומן אינו זקוק להסכמת הקהל, וממילא אין קפידא לבן הקהילה הרגיל אצל אומן אחד על חברו שהולך לאומן אחר. אך ברב המורה הוראה - העובדה שפלוני שואל הוראה מרב מסוים היא כידוע הטלת פגם ברב האחר - משום ששואל בדווקא את האחד ולא את האחר. יוצא שהשגת גבול ברבנות פירושה - להרבות מחלוקות בישראל, והמחלוקת נמשלה לאש, והגורם לה עובר על "ולא יהיה כקרח וכעדתו".

⁵   נציין שהשגחת כשרות כשלעצמה היא שררה, שו"ת "אגרות משה" (חושן משפט ח"א סוף סי' עה) - כמו ריש כורי (קידושין עו ע"ב), משום העצמאות שיש למשגיח הכשרות בתפקידו כלפי בעל-הבית.

⁶   עיין שו"ע (יורה דעה סי' רמה, כב בדברי רמ"א), וביאורי הגר"א (שם ס"ק לז וס"ק לט), וכן רמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ד וה"ז). ועיין עוד שו"ת המבי"ט (ח"ג סי' ר) לגבי שותפות בשררה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר