שנת תשס"ט | שבת פרשת בהר בחוקותי

פרשת השבוע: עוד על גבולות במאבק על ההנהגה

בשבוע שעבר - פרשת אמור -  הבאנו שלשה הסברים של חז"ל לעונשו של אבנר בן נר, שנהרג בידי יואב בן צרויה. אבנר נהרג אף על פי שבסופו של דבר, חתם על הסכם "ממשלת אחדות לאומית" בראשות דוד -  הסכם שהבטיח ממלכה מאוחדת, שבה דוד יהיה המלך על כלל ישראל ואבנר יהיה לו כמשנה ושר הביטחון שלו.

השבוע, נביא שני הסברים נוספים לעונש.

בתלמוד הירושלמי מצינו:

"אבנר למה נהרג ?... יהושע בן לוי אמר, על שעשה דמן של נערים שחוק שנאמר "וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ..." (שמו"ב ב' יד) (פאה פ"א ה"א).

דוד, שמלך בחברון על יהודה ואבנר שהמליך את איש בושת במחניים, נאבקו לאחר נפילת שאול בגלבוע, על תמיכת עם ישראל כולו. המאבק היה לגיטימי. השאלה שבה דן הכתוב היא, מהם האמצעים המותרים בשימוש, במסגרת מאבק מסוג זה. גדודים של שני המנהיגים סבבו בארץ וניסו לקבל תמיכה של השבטים וראשי המשפחות. אחד המקומות החשובים ביותר מבחינה לאומית, היה גבעון, שם שכן המשכן.  יש לציין שגבעון היה מקומה של משפחת שאול (דבהי"א ט' לה-לט). ליד הברכה בגבעון נפגשו שני גדודים, האחד בראשות אבנר בן נר והשני בראשות יואב בן צרויה. אבנר מציע להכריע את שאלת השליטה בגבעון באמצעות קרב בין שנים עשר אנשי ביניים מכל צד. לשיטתו, כך יחסך דם רב. בסופו של דבר נפלו כל עשרים וארבעה הלוחמים זה בידי זה, שהרי במלחמת אחים אין מנצחים יש רק מפסידים. התברר שאין זו הדרך להכריע במאבק פנימי, בתוך העם. השיטה שהתאימה להכרעה בקרב בין הישראלים לפלשתים איננה מתאימה למחלוקת פנימית. חז"ל מבקרים את אבנר על הלשון הקלילה שבה נקט: "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ". לשון זו מוכיחה כי אבנר לא התייחס מספיק ברצינות לחומרה שבשפיכת דם באופן כללי, קל וחומר בידי אחים. עיון בפרק מוכיח זאת גם מהמשך הדברים. ביום הקרב שהתפתח בין שני הגדודים, עשהאל -  אחיו הצעיר של יואב, רדף אחרי אבנר, בנסיון להורגו. אבנר, בנסיון למנוע משבר, שימנע בעתיד שלום בין המחנות, מציע אבנר לעשהאל הצעה נוראה. הוא מציע "נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתוֹ". רק מי שדמם של נערי ישראל בעיניו הוא צחוק, יכול להציע הצעה שכזו. על כן נענש אבנר ולא זכה להיות משנה לדוד ושר הביטחון של הממלכה המאוחדת.

שם בירושלמי מובאת דעה נוספת, המחמירה עם אבנר עוד יותר. וז"ל:

"וריש לקיש (אמר) על שהקדים שמו לשמו של דוד שנאמר "וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּיו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ לֵאמֹר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל"  כתב מן אבנר לדוד".

לכאורה הסבר זה קשה, הרי דוד עדיין איננו מלכו של אבנר ומה הבעיה להקדים את שמו? דוד אומנם נמשח כמלך עוד בחיי שאול, אך עדיין לא זכה לתמיכת העם ומדוע אבנר חייב בכבודו כמלך ואסור לו להקדים את שמו לשמו? (עיינו בדברי הגמרא בסוגיא במסכת שבת נו ע"א ובראשונים שם). אלא שצריך להסביר את ההסבר הבא. אבנר ראה עצמו ראוי למלכות ושאף להנהיג את העם. גם כשהמליך את איש בושת, הוא היה המלך בפועל ואיש בושת רק בתואר. לכן גם הרשה לעצמו לקחת את רצפה בת איה-פלגש שאול (שם ג' ז). גם כשהציע לדוד את הצעת האחדות - תוך ויתור על המקום הראשון - היה זה כנראה רק לכאורה. עדיין בתוך תוכו, שאף להיות במקום הראשון וגילה את סודו בסגנון כתיבתו.

עם ישראל זקוק למנהיגים שהובלת העם נכפית עליהם - כמו משה ולא למנהיגים שרואים עצמם כמי שרק הם ראויים להנהגה. כך פסל אבנר את עצמו להנהגה.

דווקא בימים אלה, שאנו מברכים האחד את השני "מועדים לשמחה לגאולה שלמה",

הבה נתפלל להקב"ה שיזכנו במנהיגים שהענווה היא כתר לראשם כמו משה ודוד.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר