שנת תש"ע | שבת פרשת ויגש

פרשת השבוע: בצאת החנוכה-עוד על עצמאות ועל ישראליות

השבוע נמשיך לעסוק בעניני החנוכה, ולא בעניני פרשת ויגש.

השאלה אם חנוכה הוא חג דתי בו עם ישראל מציין את נצחון הדת הישראלית על האליליות היונית או שהוא חג לאומי, מהדהדת בחלל הדיון הציבורי דורות רבים. עם ההתעוררות הלאומית של העם היהודי ויסודה של התנועה הציונות המדינית, חזר הדיון ונעור ביתר שאת. אם הגבורה הלאומית היא העיקר, הנצחון הצבאי שהביא לעצמאות מדינית הוא זה שמודגש והנרות הדולקים ברשות הרבים מנציחים זאת. או שהצד  הדתי הוא העיקר, ואז יש להדגיש כי הטהורים נצחו את הטמאים, בית המקדש טוהר, עבודת הקרבנות חודשה וכל ענין הדלקת הנרות לדורות בא להנציח ולהזכיר דווקא זאת.

מהסוגיא במסכת שבת משמע כצד השני. וז"ל:

"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה ... שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"(דף כא ע"ב).

הנצחון הצבאי והעצמאות המדינית אין להם זכר. לעומת זאת מנוסח על הניסים משמע שהנצחון של המעטים על הרבים הוא העיקר, נס פח השמן לא נזכר ואנו מציינים את חידוש העבודה כתוצאה של הנצחון הצבאי.

שאלה זו מביאה אותנו לברר מה מקומו של בית המקדש בחייו של היהודי כפרט ובחיי האומה ככלל.

ניתן לראות את בית המקדש כ"בית כנסת רבה" לעומת בתי הכנסת של היום שהם בבחינת "מקדש מעט". אם כך, לכאורה, המקדש הוא מקום דתי, "כלי שרת" המשמש לפולחן. את מקום הקרבנות בבית המקדש תופסות התפילות בבית הכנסת.

גם אם נעלה את מקום המקדש ונטען שהוא מקום השכנת השכינה ולא רק מקום ה"עבודה", יבוא הטוען ויטען כי הקרבנות הם התנאי להשכנת שכינה (עיינו בדברי בעל ה"משך חכמה" בהקדמתו לספר ויקרא) וממילא שוב חשיבותו של המקדש נובעת מכך שהוא ה"מקום" ל"עבודת הקרבנות"  שהיא לכאורה ענין "דתי" בלבד.

הרמב"ם בראש הלכות חנוכה מדגיש את הפן הלאומי של החג. וז"ל:

"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (פרק ג הלכה א).

צריך להבין מה מקורו של הרמב"ם, הרי לכאורה אין לו מקור לא בנוסח התפילה ולא בדברי הגמרא?

התשובה היא שבית המקדש הוא סמל לאומי המייצג את כלל ישראל המאוחדים סביב האמונה בקב"ה וממילא בלימוד תורתו ובשמירת מצוותיו. מציאות של בית מקדש תחת שלטון זרים היא בדיעבד גדול. לכן האחריות והמצווה לבנות את בית המקדש מוטלת על העם ולא על יחידים. זו אחת מהמצוות שנצטוו ישראל כעם חופשי בארצו. לכן זמנה של המצווה הוא רק כאשר יש מדינה עצמאית היושבת לבטח בארצה. כך מפורש בכתוב:

"...וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם..." (דברים י"ב י-יא).

כך גם הבין דוד המלך כמפורש בספר שמואל:

"וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיקֹוָק הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (ז' א-ב).

התפילות של עם ישראל במשך הדורות לחידוש העבודה בירושלים הן תפילות גם על קוממיות העם בארצו. אין להפריד בין הדבקים. לכן השמחה וההודאה בחנוכה היא על חזרת מלכות לישראל , מה שאִפשר להביא לידי ביטוי גם את נס פח השמן.

הבה נתפלל כי נזכה בקרוב לשילוב של קוממיות לאומית העובדת בשיתוף פעולה עם מנהיגות רוחנית ראויה, לקימומו של בנין לאומי רוחני יותר שלם.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר