שנת תשס"ט | שבת פרשת בלק

חמדת הדף היומי: חובת הדיין לנמק את פסק הדין

ו- יב' תמוז, בבא מציעא סד-ע

הראשונים הקשו על כך מהגמרא במסכת סנהדרין (לא עמוד ב) ממנה משמע שהדרישה לקבלת פסק דין מנומק היא לגיטימית בכל מקרה. זאת כדי שיוכל ללכת לערער בפני בית דין  גדול יותר בחכמה. מצאנו מספר תירוצים בראשונים לשאלה זו.

לדעת רבינו תם (תוספות בבא מציעא סט עמוד ב ד"ה כי) בדרך כלל, אין חובה על הדיין לנמק את פסק הדין. יש רק שני מצבים בהם הוא חייב לנמק את פסק הדין. הראשון הוא במקום שיש חשד כנגדו, כמו בסיפור על השותפים במסכת בבא מציעא. השני הוא במקום שאחד מבעלי הדין רצה להתדיין בפני בית דין אחר גדול בחכמה, וכפו אותו להתדיין בפני בית הדין המקומי, אז הוא יכול לדרוש שיכתבו את הנימוקים לפסק הדין וזו כוונת הגמרא במסכת סנהדרין.

הרמב"ן (בבא מציעא סט עמוד ב ד"ה כגון) מסכים עם רבינו תם אך מוסיף על דבריו. לדעתו גם במקום שבית הדין כותבים כדי שיוכל להראות את פסק הדין בפני בית דין גדול בחכמה, אין בית הדין חייב לפרט את טעם פסק הדין, אלא די שיכתבו את הטענות והראיות ופסק הדין, ובית הדין השני כבר יוכל לבחון האם פסקו כראוי.

מנגד, הסבר אחר בתוספות (סנהדרין לא עמוד ב ד"ה ואם) הוא שאם אחד מבעלי הדין מבקש, זה מספיק לחייב את הדיינים  לנמק את פסק הדין וזו כוונת הגמרא במסכת סנהדרין. אולם אם יש חשד כנגד הדיין, אז גם בלי בקשת בעלי הדין , חובה על הדיין לנמק את פסק הדין.

בימינו, הרבנות הראשית קבעה בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, כי יש  חובה קבועה על הדיינים לנמק בכתב את פסק הדין. גם ברשת בתי הדין ארץ חמדה- גזית נקבע כי חובה על כל פסק דין להיות מנומק בכתב.

סיכום:  

נחלקו הראשונים האם בדרך כלל חובה על הדיין לנמק את פסק הדין, או שרק בנסיבות מיוחדות כאשר יש חשד כנגד הדיין או כאשר המתדיין יש לו זכות לערער בפני בית דין אחר. בימינו מקובל לנמק כל פסק דין. 

________________________________________________________________

[1] אולם התוספות (סט עמוד ב ד"ה כי) הציעו גם פירוש אחר בגמרא ולפי פירוש זה אין הוכחה שרב פפא נימק רק משום החשד.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר