שנת תשס"ט | שבת פרשת דברים

שער לדין: הילך

התובע את חברו סכום והודה לו הנתבע במקצת חייב להישבע שבועה דאורייתא, שאינו חייב את שאר הסכום שנתבע.  שנאמר "אשר יאמר כי הוא זה" (שמות כב ח).

בגמרא (ב"מ ד.) מובאת מחלוקת ביחס למי שמודה במקצת התביעה, אלא שעל אותו מקצת שהודה אומר "הילך", דהיינו שאומר 'הא לך מה שאני באמת חייב', ובשאר, אני כופר".

רש"י (ב"מ שם) מסביר את הדעה שב'הילך' אין שבועת מודה במקצת: "לא הוצאתים ושלך הם בכל מקום שהם". וביאר הר"ן את דבריו, שרק בפיקדון שייך דין הילך, מכיוון שהפיקדון בעין, והוא שייך לתובע, וברגע שהנתבע מודה, הרי הפקדון נחשב ברשות התובע.

ומבואר דסברתו היא, שהטוען הילך מבטל את התביעה על אותו מקצת, שהרי אומר הוא שאותו מקצת מעולם לא יצא מרשות התובע, וא"כ אין לו סיבה לתובעו, וממילא נשארה רק התביעה על המקצת שלא הודה בו, ונמצא שהנתבע כופר בכל התביעה. ולשיטה זו לא שייך הפטור של הילך בהלוואה.

לעומתו של רש"י סוברים הגאונים והרמב"ן, שטענת הילך שייכת הן בפיקדון והן בהלוואה. אלא שבפיקדון, אפילו אינו מזומן בידו של הנתבע בשעת התביעה אלא נמצא בביתו או במקום אחר חשיב הילך ובזה סברי כרש"י. אבל בהלוואה, רק אם המעות מזומנות בידו להשיבם לתובע מיד בשעת התביעה בבי"ד הרי זה הילך. ואפשר לומר, שהם מרחיבים את סברת רש"י, דהיינו שכל שהמעות מזומנות ביד הנתבע והוא מוכן למוסרם לתובע מיד, הרי זה כאילו כבר נתנם לתובע, וא"כ אין כאן תביעה אלא על הנותר. אלא שלסברתם לא אמרינן שלא היתה כאן הלוואה כלל, אלא נחשב הדבר אילו כבר פרע את הסכום הזה ולכן אין כאן תביעה מעיקרא.

שיטה שלישית היא שיטת הרמב"ם, שסובר שגם  בפיקדון, צריך שיהיה הכלי שמודה בו מזומן בידו, וא"כ בין בהלוואה בין בפיקדון כשמזומן בידו ליתנו מיד הרי זה "הילך" ופטור הוא משבועה, וכשאינו מזומן בידו, אפילו נמצא הכלי בביתו אינו הילך וחייב שבועה.

ואולי סברתו היא, שביחס למה שבטוח התובע שיקבל, דהיינו, את מה שהודה מהנתבע, אין טעם לתביעתו ולכן נחשב הדבר כאילו לא תבע. אבל כשאינו בטוח בפירעון שהרי הפיקדון עדיין בבית הנתבע, יש טעם לתביעתו להשיב לו את הפקדון.

שיטה רביעית הינה שיטת בעל התרומות בדעת הרמב"ם, שרק אם כבר פרע בפועל לפני התביעה נפטר משבוע, אבל כל שלא פרע כבר אפילו בפיקדון המזומן בידו, חייב הנתבע להשבע על מה שכפר.

לסיכום, לרש"י, רק בפיקדון שייך דין הילך, ואפילו אינו מזומן בידו, לגאונים, אף במלוה אם מזומן בידו, וכן פסק הש"ך. לרמב"ם, רק כשמזומן בידו בין בפיקדון בין במלוה, וכן נראה שפסקו הטור והשו"ע, ולבעל התרומות רק בשכבר פרע בפועל.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר