בתחילת הפרשה מופיעה הברכה הגשמית המובטחת לעם ישראל:
"עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם"
"וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" (דברים ז' יב-יג).
ננסה לבאר את הביטוי שְׁגַר אֲלָפֶיךָ.
אונקלוס תרגם: "בקרי תורך" ובעקבותיו רש"י "ולדי בקרך",לפי זה אלף בעברית פרושו בקר=שור.
כבר העיר על כך אבן עזרא וכתב: "ומפרש גדול היה בספרד והוציא טעם למה קראו העברים הבקר בשם 'אלף'". כדוגמא, הביא אבן עזרא את הפסוק מספר תהילים: "אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ" (קמ"ד פסוק יד).
גם הרד"ק פירש שם "אלופינו, שְׁוָרֵינוּ. וכן: שגר אלפיך (דברים כח, ד). מְסֻבָּלִים, רוצה לומר, שְׁוָרֵינוּ חזקים ומלאים, ויכולים לסבול משא עבודתם, בחרישה ובמשוך העגלות".
כך נבין גם את הפסוק בו הנביא ירמיהו תיאר את מצוקתו, תלאותיו והצרות שאנשי ענתות עשו לו: "וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבוֹחַ" (פרק יא יט) שרש"י בשם דונש פירשו: "לפי שאני מודיעם הרעה הם אומרים להרגני, ... ככבש ו(כ)פר אשר יובל לטבח, ואלוף כמו שגר אלפיך".
בדיקה בשפות קרובות תגלה כי ביוונית אלפו פירושו שור ואכן האלפא (האות הראשונה באלף בית היוני) צורתה כראשו של הפר.
מכאן נוכל להבין דבר נוסף. יוסף בכור בניה של רחל אמנו מכונה שור, בברכותיו של משה רבנו:
"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה" (דברים ל"ג יז).
לכן מובא במדרש כי כדי להוציא את עצמות יוסף ממצרים, היה צריך משה רבנו לכתוב על הצרור את המילים "עלה שור". וז"ל המדרש: "ויקח משה את עצמות יוסף, מנין יודע משה היכן יוסף קבור? אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, היא הודיעה את משה היכן יוסף קבור. עמדו מצרים ועשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס. בא משה ועמד על נילוס, נטל צרור וחקק בו עלה שור וצווח ואומר יוסף יוסף הגיעה שעה שהקב"ה גואל את בניו והשכינה מעכבת לך וישראל וענני כבוד מעכבין לך, אם אתה מגלה את עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו נקיים משבועתך, מיד צף ועלה ארונו של יוסף" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בשלח) (ב) [יג, יט].
נסביר את הדברים בדרך הבאה. בחצי השני של ספר בראשית נתגלע ויכוח בין האחים - בני יעקב, מי הוא המנהיג, מי הוא הראשון? כמה וכמה טענו לכתר זה: ראובן, שמעון + לוי ויהודה, ולעומתם יוסף. כאשר יוסף השביע את אחיו שלא יצאו ממצרים בלי עצמותיו, הוא בעצם הטיל עליהם את האחריות על תיקון הורדתו למצרים והחזרתו לארצו. ארונו של יוסף שהיה קבוע במחנה לויה, סמוך לאהלו של משה רבנו, ביטא את שותפותו של יוסף בהנהגה המוציאה את העם ממצרים והמוליכה אותם לארץ ישראל. כשמשה רבנו כינה את יוסף – שור, הוא בעצם הכריז אתה הראשון אתה האלף אתה מוביל את כולם אחריך.
לפי זה, לא רק ספר בראשית מסתיים במצב בו יוסף הוא המנהיג, גם ספר דברים מסתיים בהכרזה מסוג זה. כדי להגיע למשיח בן דוד, יש צורך קודם כל במשיח בן יוסף (נפנה את קוראינו היקרים למאמרו המאלף של מרן הראי"ה "המספד בירושלים" בנושא זה).
הבה נתפלל כי נזכה למנהיגים כמו יוסף הצדיק, משה רבנו ודוד המלך, בדרך לגאולה שלמה.
|