שנת תשע"ט| שבת פרשת פקודי

ראש כולל שהועסק בתמורה למלגה
'ארץ חמדה גזית' פתח תקוה / אב תשע"ו / ארץ חמדה גזית פתח תקוה

 דיינים: הרב אהרון כץ, הרב ציון כהן, הרב עקיבא כהנא

המקרה בקצרה:
רב מסוים הועסק בתור ראש כולל במשך זמן רב אצל הנתבעת במשרה חלקית ובשכר של 2,600 ₪ לחודש, השכר שולם לו כמלגה. לא דובר בין הצדדים על קיומן של יחסי עובד ומעביד ביניהם. לאחר זמן מסוים הוא ביקש לקבל משכורת, ומבוקשו ניתן לו, שכרו עלה בהדרגה במשך שנתיים עד לשכר של 3500 ₪ לחודש, ואז הוא התפטר.

התובע מבקש מבית הדין לקבוע כי הוא היה עובד גם בתקופה שקיבל מלגה ולקבל מהנתבעת את כל הזכויות הנלוות. כמו כן הוא דורש פיצויי פיטורין, קרנות השתלמות ונסיעות בסך כ- 120 אלף ₪. כמו כן הוא דורש תלושי שכר על התקופה בה הוא קיבל מלגה ותביעות שכר נוספות.

לטענת הנתבעת מעולם לא הובטח לתובע זכויות של עובד, אלא רק מלגת אברך גבוהה, בגלל תפקידיו הנוספים בכולל. התובע היה מודע לכך שהוא קיבל מלגה, וזהו מנהג הכוללים בארץ שלא משלמים שכר אלא מלגה.

פסק דין: בית הדין קבע שהיו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים וחייב את הנתבעת בסך 33,932 ש"ח.

נימוקים בקצרה:
א. תוקף דיני עבודה לפי ההלכה
רוב מוחלט של הפוסקים סבור שבאופן עקרוני יש תוקף לחלק מחוקי המדינה מכוח "דינא דמלכותא" או מכוח "תקנות הקהל". אך רבים מהפוסקים סבורים שיש תוקף רק במקרה שהחוק הוא לתקנת בני המדינה (רמ"א חו"מ שסט, יא). על רקע זה קבע בית הדין הרבני הגדול שלחוק הפיצויים אין תוקף הלכתי כיוון שהוא אינו לתקנת ציבור.

לעומת זאת, בית הדין קבע שלמרות שדיני עבודה עוסקים בעניינים שבין אנשים פרטיים, בכל זאת, יש כאן גם תקנת בני המדינה. משם שיש להסדרת יחסיה העבודה השלכות כלכליות על כלל המשק. לדוגמה חובת ההפרשה לפנסיה מטרתה שלא להפיל על הציבור אדם מבוגר שפרש מעבודתו והפך לנזקק. כמו כן אי הפרשת דמי בריאות פוגעת בציבור בכללותו. נראה שלכך התכוון הרשב"א (שו"ת המיוחסות כב) כשכתב שאם יש טעם במה שהמלך מתקן הוא יכול לתקן גם בעניינים שבין אדם לחברו. על כן יש תוקף הלכתי לדיני העבודה.

ב. תוקף ויתור של העובד על זכויותיו
לפי ההלכה זכותו של אדם לוותר על זכות ממונית המגיעה לו על פי דין תורה. בניגוד לכך על פי חוקי המדינה עובד אינו יכול לוותר על זכות ממונית המגיעה לו על פי החוק. מה עמדת ההלכה בעניין זה?

מסתבר שכשעובד מוותר על זכות המגיעה לו על פי החוק הוא פוגע בציבור, ולכן אין לו סמכות לעשות כך.

הרב אורי דסברג (תחומין כ, 81) הביא כמה ראיות לכך שחכמים הפקיעו את יכולת המחילה. הרב יעקב אריאל (כתר י, עמ' 40 הערה 63) הביא ראיות נוספות, וכך גם כתב הרב לביא (עטרת דבורה ב, 945). כך גם יש להוכיח ממה שנאמר בתוספתא (בבר מציעא יא, כג) ש"רשאין בני העיר להתנות על שכר הפועלים ולהסיע על קיצתם", הרב ליאור (כתר י עמ' 42) הוסיף, שהדעת נותנת שעובד שמחל על זכויותיו, עשה זאת בגלל אילוץ ולא מתוך רצון חופשי. על כן, קבע בית הדין שאין תוקף לוויתור של התובע על זכויותיו על פי החוק, למרות שהסכים לקבל מלגה.

ג. הגדרת התובע כעובד הזכאי לתלוש
החוק קובע כי על פעילות שיש בה יחסי עובד-מעביד יש לשלם משכורת. מפסק דין בלס נ' מכון ויצמן עולה שהשאלה אם שררו יחסי עובד מעביד נבחנת בכל מקרה על פי מערכת היחסים שהיתה בין הצדדים. בפסק דין אחר של בית המשפט הוא קבע כי כל התקשרות שנועדה לסייע למעסיק ולא לעובד, נחשבת לעבודה, גם אם השכר משולם בצורה של מלגה. כמו כן יש מבחן נוסף שנקרא "מבחן ההשתלבות" – על פיו, צריך לבדוק האם המעסיק יכול להמשיך ולתפקד ללא העובד, במקרה זה התשובה לכך שלילית. במקרה זה התובע עמד גם במבחן "כפיפות ופיקוח" בהיותו כפוף ומפוקח על ידי הנהלת הכולל. לכן בית הדין קובע שהתקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד.

אשר על כן, הוא זכאי לכל הזכויות המגיעות לעובד.

 למעבר לפסק הדין המלא

למעבר לבקשת רשות ערעור על פסה"ד