שנת תשע"ט| שבת פרשת תצוה

הלכה פסוקה: תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית

חובות אבודים שהאחריות עליהם שנויה במחלוקת
'ארץ חמדה גזית' ירושלים / ניסן תשע"ה / תיק 75011

דיינים: הרב יוסף כרמל, הרב דניאל כץ, הרב סיני לוי
המקרה בקצרה:
הנתבע יזם הקמת עסק לחלפנות כספים וניכיון המחאות, והתובע הוא זה שהיה מפעיל העסק, הם פדו שיקים מאוחרים ונתנו עליהם תמורה במזומן, לאחר שגבו ריבית גבוהה. העסק בעצמו לווה מגורמים אחרים, בפועל חלק מההמחאות שהביאו הלקוחות לא כובדו, וזה גרם לעסק קשיים כלכליים. אי פרעון ההמחאות בסכומים גדולים גרם לעסק ליפול לאחר כשנה, העסק נשאר חייב חצי מיליון ₪ לאחד המלווים. כמו כן חברה שאליה הועברו השיקים תובעת את העסק, על שיקים שהצדדים היו ערבים להם.
הנתבע טען שהתובע נתן כספים ללקוחות מעבר לסכומים שאושרו להם, ועליו לשלם על הנזקים שנגרמו. לדבריו, על התובע לשאת באחריות לסך 1,250,000 ₪ שניתנו בחריגה ממסגרות האשראי. כמו כן, הנתבע חשד שיש לתובע אחריות להיעלמות של סך 70,000 ₪ מהעסק. בנוסף טען הנתבע שהסיכום היה שהתובע יקבל חלק מהרווחים ולא משכורת קבועה, ממילא, כיוון שיש הפסדים התובע אינו זכאי לשכר.
לעומתו התובע טען שהיה רק שכיר בעסק, ולא שותף, ולכן מגיע לו שכר גם עבור הזמן שבו יש הפסדים. כמו כן הוא תבע מהנתבע לקחת אחריות על ההלוואות שהנתבע לקח עבור העסק בסך חצי מיליון ₪. בנוסף, התובע דרש להשיב לו כספים שהשקיעו הוא ואמו בסך כולל של 350,000 ₪, וכמו כן הוא דרש לקבל החזר הוצאות שהוציא עבור העסק בסך כ- 150,000 ₪ נוספים.

פסק הדין עם נימוקים:
א. הסתייגות מעסקים שיש בהם ריבית
בית הדין מסתייג מעסקים שמבוססים על גביית ריבית גבוהה של 8% לחודש, הם עוול נוראי, זאת, גם כאשר ישנו היתר עיסקה, ולכן אמרו חכמים שהנותן הלוואה בריבית נכסיו מתמוטטים.

ב. הגדרת התובע, שכיר או שותף
מכל ההוכחות נראה שכלפי חוץ העסק שווק כעסק של התובע, אבל הנתבע היה הבעלים האמיתי. ממה שנאמר בדיונים בבית הדין, וממסמכים שנחתמו על ידי הצדדים, עולה שהנתבע הבין שהתובע הוא שכיר שלו, אלא שבאופן רשמי הם לא רצו לרשום אותו כשכיר. לכן נפסק שמעמדו של התובע הוא כשכיר, ויש לשלם לו משכורת עבור עבודתו בחודשים שבהם לא קיבל שכר בסך 64 אלף ₪.

ג. הודאה בפני מגשר בסכסוך שניתנה בטעות
לפני שהצדדים הגיעו לבית הדין הם הלכו לאדם שניסה לגשר ביניהם, לאורך הגישור היה ברור שהתובע חייב כסף, לטענת התובע הוא רק ניסה לבצע התחשבנות במידה שהוא חייב, אך הוא לא התכוון להודות. לפי עדות המגשר, אשתו של התובע עמדה על כך שהוא לא חייב, אבל עמדת התובע היתה שהוא חייב.
במקרה זה ההודאה היתה בפני אדם אחד. בשו"ע (חו"מ פא, י) פסק שהודאה בפני עד אחד תקפה, אבל הש"ך (כב) כתב שניתן לומר "קים לי" כדעה שהודאה כזו אינה תקפה. במקרה זה שבו הפגישות לא היו לצורך בוררות אלא לצורך גישור נפסק שאין לראות בהודאות כמחייבות.
לגבי הודאה שניתנה בטעות היא אינה תקיפה על פי ההלכה (שו"ע פא, כ) לכן גם אם נאמר שהנתבע הודה בדברים מסוימים, כיון שהוא לא היה מודע לכל השאלות המשפטיות, אין לראות בכך הודאת בעל דין.

ד. האם חריגה של שכיר מסמכות מחייבת אותו בנזק
מצד אחד, בית הדין דחה את טענת התובע שהוא לא היה מנוסה בתחום הכספים, ולכן אין לחייב אותו בתשלומים גם אם חרג מהאשראי שאושר לו. משום שהתובע היה מודע למשמעות ההלוואות.
מצד שני, בית הדין לא קיבל את טענת הנתבע במלואה שהתובע חרג מסמכותו, משום שבאחת ההלוואות העיד הלווה שהתקבל אישור מהנתבע. לגבי לווה נוסף, טענת התובע היתה שהנתבע ידע על ההלואה בעקבות שעבוד שביקש תמורתה. לדעת בית הדין לא מסתבר שהנתבע לא היה מודע להיקף ההלואות לאור העובדה שהוא קיבל שעבוד בסך מיליון ₪.
מסקנת בית הדין היתה שהנתבע ידע על חלק מהחריגות של התובע. לגבי שיעור האחריות, כיון שאין אפשרות להכריע לפי ההלכה, בית הדין הכריע בדרך פשרה (שו"ע חו"מ יב, ה) שהתובע ישא בסכום מסוים ואם החובות יוסדרו הוא יזכה בחלקו מאותם החובות, לחילופין התובע יכול לבחור שהוא יישא בסכום נמוך יותר, ואם יתקבלו החזרים לחובות הנתבע יקבל את כולם.

 למעבר לפסק הדין המלא

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר