שנת תש"ף | שבת פרשת שופטים

"רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיקֹוָק אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים י"ז טז).
הציווי הראשון המופנה אל המלך בפרשתנו מופיע בפסוק זה: נחלקו גדולי עולם בשאלה: מה פשר הציווי ומה הקשר בין שני חלקי הפסוק?
התרגום המיוחס ליונתן הסביר, כי האיסור להרבות בסוסים הוא על כלל מנהיגי עם ישראל, כי אם הם יתגאו ויבטלו מעיסוק בתורה הם, ח"ו, יחובו חובת גלות והעם יענש בחזרה לארץ מצרים.
רש"י פירש שמלך שירבה לו סוסים יאלץ לשלוח את עבדיו למצרים, כדי לרכוש אותם שם וזה אסור. הקשה עליו הרמב"ן, והרי בתלמוד הירושלמי (סוף פ"י בסנהדרין) מפורש, שהדבר מותר: "לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ"? לכן, ניתק הרמב"ן בין שני האיסורים, ואסר לקנות סוסים רבים גם מארצות אחרות. בכך הלך הרמב"ן בדרכו של הרמב"ם, שגם הוא פיצל את שני חלקי הפסוק, וניתק את הקשר ביניהם. וז"ל בהלכות מלכים: "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו, אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים אסור" (פ"ג ה"ג) ולא הזכיר כלל את ענין הירידה למצרים בהקשר זה. לעומתם בעל ספר החינוך, הלך בעקבות רש"י וראה בסיפא של הפסוק את טעם המצווה. וז"ל: "וכבר אמר הכתוב בטעם מצוה זו שהיא לבל ישיב את העם מצרימה" (מצוה תצט)
בספרי "צפנת ישעיהו - מעוזיה ועד אחז" (עמודים99-101 עי"ש), הצעתי, בשולי גלימותיהם של הראשונים, הסבר אחר.
הפרשיה מלמדת אותנו כיצד לנהל מדינה יהודית עצמאית. (לא מדובר בפסוקים אלה על הנהגותיו של המלך כאדם פרטי). מדינת היהודים צריכה להתבסס על צבא מילואים, ולא על צבא קבע ענק. צבא המבוסס על רכב ופרשים הוא צבא קבע. רק צבא מקצועי, המתאמן לאורך השנה, יכול להקים יחידות של פרשים ומרכבות. השליטה באמצעים אלו דורשת מיומנות וקשר אישי רצוף עם הסוסים, כדי להבטיח את הפעלתם גם בתנאי קרב. לצבא קבע גדול חסרונות הרוחניים:
א.  כדי להחזיק צבא קבע יש צורך בתקציב גדול מאוד, שהרי הצבא איננו יצרני, אחזקתו וציודו עולים הון רב. כדי להשיג ממון זה צריך לעבור על איסור נוסף והוא: "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". ביטחון בסוס וברכב עלול לפגוע באמונה ובביטחון בקב"ה. גם הנביא ישעיהו יוצא שוב נגד תפיסה זו בתקופה מאוחרת יותר, בימי חזקיהו. וזה לשונו:"עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ" (לא א).
ב.   כפי שכבר הזכרנו, הטיפול והשליטה בסוסים דרשו קשר נפשי עמוק עם בעלי החיים. שירות הקבע מנע (בוודאי בימי התנ"ך) הקמת משפחה מסודרת, וניתק את החייל הצעיר מהשפעתם של זקני משפחתו ושבטו. נוסיף לכך את אווירת ההתפרקות ששוררת כמעט בכל צבא, ונקבל מתכון כמעט מובטח לנפילה רוחנית. רק יחידי סגולה מסוגלים לעמוד בניסיון קשה זה. גם בימינו, כשהדרכים התקצרו ואמצעי התחבורה השתכללו, חייו של חייל בצבא קבע הנם מתכון בעייתי לבניית משפחה, ולהתקדמות רוחנית. רק רקע רוחני עשיר ויסודות עמוקים, יכולים להבטיח שהשירות יעבור בשלום מהבחינות הללו. הקצינים בצבא הקבע ומשפחותיהם ראויים לכל שבח ועידוד, על מסירות נפשם גם בתחום זה, בתוכם הקצינים בוגרי הישיבות והמכינות הקדם צבאיות.