שנת תשפ"א | שבת פרשת חוקת

פרשת השבוע: לִפְנֵי מֵידְבָא – מה קרה שם?

העיר מֵידְבָא הנזכרת בפרשתנו (במדבר כ"א ל), מוזכרת גם בספר יהושע (י"ג ט, טז) וגם בספר ישעיהו (ט"ו ב) כאחת הערים המרכזיות בארץ מואב.

בדברינו לפרשת חוקת תשס"ג הזכרנו את הכיבוש האכזרי – האש שיצאה מחשבון, של ארץ מואב בידי סיחון מלך האמורי ואת הפשעים שלו כנגד נשות מידבא. בעיר זו נתגלה לפני מאה שלושים ושבע שנים פסיפס עתיק שמתאר את ארץ ישראל ובתוכו האזור המפורט של ירושלים, כנראה בתקופה הביזנטית.

(השירות הבולאי של מדינת ישראל הוציא בול מיוחד עם מפה זו, לכבוד ירושלים וצ"ע).

להפתעתנו, בספרי דברי הימים א' (י"ט ז) נזכרת מידבא, לכאורה, כעיר בארץ בני עמון.

נבאר את הדברים.

לאחר מות נחש מלך בני עמון, דוד שיגר משלחת מנחמים אל בנו חנון. משלחת זו חזרה לעבר הירדן המערבי מושפלת ומבוישת (שמו"ב י' א-ה). דוד החליט להעניש את העמונים, ושלח את צבא הגיבורים בראשות יואב ואבישי אחייניו, בני אחותו צרויה, לארץ עמון ובירתם רבה (שם ז). העמונים, שחששו מתגובת דוד המלך, שכרו למעלה משלושים אלף חיילים ארמים כדי להגן על עצמם (שם ו). הקרב מתואר בפסוק הבא:

"וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה פֶּתַח הַשָּׁעַר וַאֲרַם צוֹבָא וּרְחוֹב וְאִישׁ טוֹב וּמַעֲכָה לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה" (שם ח).

לכאורה, הקרב התנהל ליד השער של רבת עמון. עיון בספר דברי הימים א' מגלה שלא כך היה:

"וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי הִתְבָּאֲשׁוּ עִם דָּוִיד ... וַיִּשְׂכְּרוּ לָהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף .... וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מֵידְבָא...  וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה פֶּתַח הָעִיר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר בָּאוּ לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה" (י"ט ו – ט).

מוכח כי המערכה התנהלה ליד שער העיר מידבא, שכאמור שכנה בארץ מואב.

יואב ואבישי מצאו עצמם במצב קשה - בתוך מארב, מצד אחד בני עמון ומצד שני שכירי החרב הארמים. יואב, בגבורה המבוססת על אמונה, נחלץ מן המצב בדרך הבאה:

"וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה פְנֵי הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם: וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעַרְכוּ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן: וַיֹּאמֶר אִם תֶּחֱזַק מִמֶּנִּי אֲרָם וְהָיִיתָ לִּי לִתְשׁוּעָה ס וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ וְהוֹשַׁעְתִּיךָ: חֲזַק וְנִתְחַזְּקָה בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַיקֹוָק הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שם י – יג).

צריך עיון, כיצד איש מלחמה מנוסה וגיבור חיל כמו יואב מצא עצמו במצב שכזה?

נציע את ההצעה הבאה: יואב החליט להפתיע את העמונים ולהגיע לרבת עמון באיגוף דרומי. הוא וחייליו יצאו על דרך האבות מירושלים דרומה. ליד חברון (אולי גם עצרו בדרך במערת המכפלה לתפילה ליד קברי אבות), פנו כנראה דרך אום דארג' מזרחה, חצו את ים המלח, באזור הלשון, שהיה כנראה יבש או רדוד מאוד, ודרך ארץ מואב (הדרומית לעמון), ניסו להפתיע את העמונים. העמונים גילו את כוונת יואב, מיקמו את הצבא הארמי מדרום למידבא, בזמן שהצבא העמוני חיכה בתוך מידבא העיר המואבית. שיתוף הפעולה (כנראה בלתי צפוי ואכמ"ל) בין מואב ועמון, וצבא השכירים הארמי, אפשר את המארב המפתיע. כאשר צבא דוד המלך התקרב למידבא, צבאו הותקף מפנים ומאחור. סייעתא דשמיא גדולה, מסירות נפש של יואב אבישי וחייליהם ואמונה עמוקה, מנעה אסון נורא שהיה יכול לחסל, ח"ו, את צה"ל של מדינת היהודים הראשונה.

תיאור הקרב גם יכול להסביר: מדוע העניש דוד המלך את המואבים בעונש כה חמור? (עיינו שמו"ב ח' ב).

הסבר מפורט יותר יופיע, בע"ה בקרוב, בספרי החדש 'צפנת שמואל מלכות דוד'.

הבה נתפלל כולנו לשלום חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלקינו!

ולהצלחתה של ממשלת ישראל החדשה, שמרגע הקמתה היא הממשלה של כולנו

לטובת כל עם ישראל ודורשי טובתו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר