שנת תשפ"ב | שבת פרשת ויגש

חמדת שנת השבע: בהמשך להדלקת שמן שביעית לנרות חנוכה, הערה על הנאה ממצוות

בשבוע שעבר הזכרנו את הכלל ההלכתי, שמצוות לאו ליהנות נתנו (עירובין לא ע"א, ובמקומות רבים נוספים). מצאנו לנכון לחדד את הדברים.

לימוד תורה, קיום מצוות, ודבקות בקב"ה הם העונג הנפשי הגדול ביותר שאפשר לזכות בו. אך בחוויה האנושית פעמים רבות שאנו חווים את קיום המצוות כעול על האדם. אנו משתדלים לעשות ככל יכולתנו לעשות את רצון אבינו שבשמים רצוננו. כך קיום מצוותיו הוא חוויה של סיפוק ושמחה, למרות שבשורשם התורה והמצוות הם עול שהקב"ה מטיל עלינו. לכן ההלכה איננה מזהה את הדבר הזה כהנאה.

נשווה בנפשנו: נניח שיש חייל 'מורעל' (כלשון העם). הוא נהנה להרגיש את הסיפוק של נשיאת משא כבד לאורך מסע ארוך. בנפשו הוא שמח וצוהל. וזה נהדר. אך מבחינה עקרונית ההלכה לא הייתה מזהה את הפעילות הזאת כהנאה.

הדלקת נרות חנוכה בחיק המשפחה, איש וביתו, הן מהחוויות החביבות והמיוחדות שאנו זוכים להן. אך הבחירה הזאת היא בחירה שלנו. אנו בוחרים ליצור חוויה חיובית סביב הדלקת הנרות. באותה מידה יכולנו לבחור להפוך את הדלקת הנרות לעול ונטל.

במסכת סוכה (דף לא ע"ב) רבא אומר שאין ליטול לולב של עבודה זרה, אך אם נטל, יצא ידי חובתו. רש"י מבאר מדוע מקיים את המצווה, למרות שעבודה זרה אסורה בהנאה: דמצות לאו ליהנות ניתנו, כלומר: אין בקיום מצוות הנאת הגוף, אלא עבודת עבד לרבו. נטילת הלולב בדרך כלל מלווה בהלל, והיא חלק משמחת החג. אך שוב – זו בחירה שלנו לשמוח במצווה שהקב"ה נתן לנו. מבחינה עקרונית יש כאן עבודת עבדים, אך העבדים הללו מבינים שכל משמעות חייהם, בעולם הזה ובבא, מבוססת ובנויה על עבודתו יתברך. לכן אנו שמחים במצווה. אמנם ההלכה איננה מזהה בכך הנאה, למרות שבלבנו פנימה אנו עובדים את ה' בשמחה.

במסכת ראש השנה (דף כח ע"א) רבא אומר שהמודר הנאה מחברו רשאי להוציא את חברו בתקיעת שופר של מצווה. כפי שביארנו לעיל, גם אם האדם נהנה מהתקיעות והמעמד של התקיעות, ההלכה איננה מזהה את קיום המצווה כהנאה, אלא כעול וחובה. בעל המאור (על הריף שם ז ע"א) אומר שהכוונה היא דווקא לתקיעות המצווה, אך לא לתקיעות הנוספות שתיקנו חז"ל.

מדוע ישנה הבחנה בין מצוות מדאורייתא ומצוות מדרבנן?

הג"ר שמעון שקאפ בשערי יושר (שער א פרק ז) עונה על השאלה. נקדים לה שאלה אחרת: מקובל שספק דאורייתא לחומרה, וספק דרבנן לקולא. אך אם יש מצווה מן התורה לשמוע לדברי חכמים, מדוע שיהיה הבדל בין ספק בדין תורה לבין ספק בדין דרבנן?

נמשול משל: אדם, חלילה, לוקח אבן ומנפץ את חלונו של רעהו. הפעולה הזאת גורמת שני דברים: ראשית, כרגע יש חלון שבור. שנית, מסתבר שקשרי הידידות בין השניים לא יהיו בלשון המעטה, כדאשתקד. מעבר לשבר של החלון, יהיה גם שבר בקשר בין החברים.

כאשר הקב"ה מצווה לעשות מצווה, או להימנע מעבירה, כלולים באמירה זו שני דברים: ראשית, הקב"ה מודיע לנו שיש תיקון בפעולה מסוימת, וקלקול בהפכה (נקרא לכך הפן של התיקון, או הקלקול). מעבר לכך, האדם המקיים את המצווה מהדק את הקשר עם בוראו, וכן להיפך (ביחס לעבירות נקרא לכך לכך הפן של המרד).

במצוות דרבנן הפן הראשון אינו קיים. אילו הציווי של חז"ל היה תיקון או קלקול אובייקטיבי בעולם, הקב"ה כבר היה מצווה עליו. מסתבר, אם כך, שבמצוות דרבנן רק הפן השני קיים. רק הפן של הציווי. חז"ל מתקנים מצוות תקנות וגזירות כדי לשמור אותנו בדרך התורה, ולייצר תודעה בריאה ונכונה ביחס לקיום המצוות. איך השבת שלנו נראית ללא איסור מוקצה? איך השנה שלנו הייתה נראית ללא חנוכה ופורים? מצד שני, הקב"ה לא ציווה את הדברים הללו, ומשה רבינו לא קיים אותם. מסתבר שהם נועדו להגן ולקדם אותנו, העובר או מבטל אותם פוגע בציווי להישמע לדברי חז"ל, אך אינו מקלקל את אותה הנקודה האובייקטיבית שיש במצוות דאורייתא.

לאור זאת מסביר הגרש"ש שספק דרבנן לקולא. כאשר יש ספק איסור, הפן של המרד (בקב"ה או בחז"ל) אינו קיים – אין כאן בחירה להתעלם ממצוותו. אך הפן של הקלקול עומד בעינו. יתכן ואתה הורס משהו, אז אל תעשה את זה! אך העובר על דברי חז"ל הוא לעולם מורד בלבד, אין בפעולתו תיקון או קלקול אובייקטיבי. לכן ביחס לדברי חז"ל אין ציווי לעשות כשיש ספק.

נתיבות המשפט (סימן רלד ס"ק ג) אומר שאין חובת תשובה על מעבר על איסור דרבנן בשוגג. הגרש"ש מסביר שזהו אותו החשבון: תשובה על שוגג נובעת מהצורך לתקן את הקלקול, למרות שלא היה מרד. באיסור דרבנן אין פן של קלקול, אלא מרד בלבד. אם כך בשוגג אין על מה לעשות תשובה.

נשוב לדברי בעל המאור. הגרש"ש מסביר שמצוות לאו ליהנות ניתנו מפני שאנו שואלים מהי מטרת הפעולה. כאשר אדם מקיים מצווה דאורייתא, הוא פועל את אותו התיקון שהזכרנו לעיל. יש מטרה נשגבה לפעולה שלו, ולכן ההלכה מתעלמת מהשאלה אם האדם נהנה מהפעולה או לא. שאלה זו איננה רלוונטית. האדם משמש את רבו, זה מה שמעניין אותנו.

אך מהי המטרה בקיום מצווה דרבנן? קשה לומר שהמטרה היא "לא למרוד" בדברי חז"ל. מטרת המצווה של חז"ל היא לשמור עלינו, ולדאוג לנו למסגרת תורנית טובה. לעומת קיום מצוות התורה, שנועדו לעשות את רצונו יתברך, מצוות דרבנן נועדו לשמור עלינו, להשאיר אותנו במסגרת.

לכן כאשר אנו בוחרים לקיים את הדלקת נרות החנוכה בשמחה משפחתית של מצווה, ההלכה יכולה לזהות את השמחה של קיום המצווה הזו, ומותר להשתמש בשמן זית של שביעית בשביל ההנאה הגדולה הזאת.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר