שנת תשפ"ב | שבת פרשת ויגש

הלכה פסוקה: מחלוקת בדין השכרת מבנה לישיבה בתקופת הקורונה

המקרה בקצרה: התובעת, שהיא עמותה, השכירה מבנה לנתבעת 1, אשר גם היא עמותה, לצורך ישיבה. בין הצדדים נחתם חוזה, ושני ערבים ערבו לחוזה, וגם הם צורפו לתביעה. בהסכם נקבע שהנתבעת תשפץ את המושכר על חשבונה, ותשלם דמי שכירות מופחתים בסך 20,000 ₪ לחודש.  הישיבה שפעלה במושכר נסגרה, והנתבעת לא שילמה את מלוא דמי השכירות. בנוסף בעת פינוי המושכר הנתבעת פירקה פריטים שהותקנו בעת השיפוץ אף שבחוזה סוכם שאלה יישארו במבנה, ובנוסף נשארו חובות של מים וחשמל.

התובעת דרשה מנתבעת 1 85,000 ₪ עבור דמי שכירות שלא שולמו, ועוד תיקון של עבודות הפירוק, ותשלום חשבון מים וחשמל. בנוסף היא דורשת קנס על כל יום איחור כפי שנקבע בחוזה.

הנתבעים הודו שקיים חוב, אך טענו שהם אמורים לקבל כסף מהעירייה ולכן ביקשו ארכה לתשלום, אך הארכה עברה, והחוב לא שולם. הנתבעים הודו בדיון בחוב עבור דמי השכירות, וחשבונות המים והחשמל. אולם במכתב מתאריך י"ז סיון תשפ"א ביקשו לקזז מחוב השכירות את החודשים בהם הישיבה לא היתה פעילה בגלל הקורונה. כמו כן, הם טענו שמה שפורק לא היו מחובר למבנה, ולכן הוא פורק כדין.

פסק הדין: על נתבעת 1 לשלם לתובעים 108,331 ₪, ואם לא תשלם ניתן יהיה לגבות את החוב מהערבים.

 
נימוקים בקצרה:

1.   דמי שכירות

נתבעת 1 לא שילמה את החוב בגין דמי השכירות. היא טענה שיש להפחית את דמי השכירות בתקופת הקורונה. התובעת השיבה שמדובר בטענה חדשה שלא עלתה בעבר, ובנוסף אם נתבעת 1 היתה מודיעה בזמן אמת שאינה יכולה להשתמש במושכר, התובעת היתה מנסה להשכיר את המבנה למוסדות אחרים.

בית הדין פסק שכיון שהנתבעת הודתה בעבר בחוב זה, והודאת  בעל דין כמאה עדים. בנוסף, אין לראות בשכירות זו כמכת מדינה, משום שישיבות אחרות הצליחו להשתמש במבנה גם בתקופת הקורונה. לכן יש לחייב את הנתבעים בכל החוב.

 2.   פירוק מזגנים וגופי תאורה

לטענת התובעת כל מה שהנתבעת התקינה במושכר שייך לה, זאת משתי סיבות: א. משום שבחוזה נכתב שכל תוספת מחוברת בדרך קבע תהיה שייכת לתובעת. ב. משום שנכתב במפורש שעל הנתבעים להוסיף מזגנים, והם יהיו רכוש התובעת. לטענת הנתבעים לא מדובר בפריטים המוגדרים כמחוברים.

לגבי מעשי הקניין שבו נקנו המזגנים וגופי התאורה לתובעת, פסק בית הדין כי היו מעשי קניין תקפים:

א.  קניין חצר – חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, גם כאשר היא מושכרת (שו"ע חו"מ שיג, ג) אמנם, נחלקו האחרונים לגבי זה, אלא שבחוזה (סעיף 9) נכתב שהוא נעשה "באופן המועיל ביותר", ולכן יש ללכת לפי השיטות התומכות בתובעת.

ב.  סיטומתא – יש לקיים את החוזה מכח קניין סיטומתא (שו"ע רא, ב). כיון שתנאי כזה מקובל בשוק, הוא חל מכח קניין סיטומתא (מנהג הסוחרים).

למרות זאת בית הדין החליט כי יש לנכות את שנת השימוש במזגן, משוויו, ולכן הנתבעים ישלמו רק 8,211 ש"ח עבור המזגנים. עבור התאורה, אין משמעות לשנת שימוש, ולכן לא יקוזז מערכה דבר.

נתבעת 1 דרשה גם תשלום עבור תיקונים נוספים בסך 18,130 ₪ בסכום זה הם כללו גם את המזגנים ואת גופי התאורה, ובנוסף הם לא שלחו אסמכתאות לעלויות תיקון, אולם הנתבעת הודתה בכך שהיו תיקונים, ולכן בית הדין חייב את הנתבעים בשליש מעלות זאת (לא כולל המזגנים והתאורה) על בסיס סמכותו לפשרה ומחייב 1,583 ₪.

3.   פיצוי על איחור בתשלום

התובעת הוסיפה תביעה על סך 400,000 ₪ בגין איחור בתשלום, כפיצוי מוסכם. הנתבעת טענה שהפיצוי הוא עבור עיכוב בפינוי המושכר ולא על עיכוב בתשלום. בית הדין קיבל את טענת הנתבעים, משום שלפי הבנתו הפיצוי מתייחס לאיחור בפינוי המושכר ולא לאיחור בתשלום.

4.   אחריות הערבים

על חוזה השכירות חתמו שני ערבים, ערב מס' 1 טען שלא ידע על מה הוא חתם. בית הדין דחה את טענתו. כיון שאינו מורשה חתימה בעמותה הרי שהצורך בחתימה שלו היה רק לצורך ערבות. בנוסף, לפי ההלכה טענת "לא קראתי" אינה קבילה (שו"ע חו"מ מה, ג), לכן ערב 1 נושא באחריות לחובות נתבעת 1. ערב 2 לא הופיע לדיון אך כתב בדוא"ל כי הוא אחראי, לכן הערבים אחראים לתשלום.

כששניים ערבים להלוואה פסק השו"ע (חו"מ קלב, ג) שהמלוה יכול לתבוע ממי שירצה, אך הוא הביא דעה נוספת שיש אומרים שיכול לתבוע רק חצי מהחוב מכל אחד. מכיון שמחלוקת זו לא הוכרעה, ניתן לתבוע מכל ערב רק חצי מהחוב. במקרה שהוא לא ישלם, ניתן לתבוע מהערב השני.

לסיכום, נתבעת 1 חויבה בסך  108,331 ₪, ואם לא תשלם ניתן יהיה לגבות את החוב מהערבים

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר