שנת תשפ"ב | שבת פרשת תרומה

חמדת שנת השבע: יראוך עם שלג

זכינו בשבוע שעבר לביקור קצר של השלג. יש משהו מרומם לראות את הנקיות בשכבת השלג. כולו הפך לבן, טהור הוא. לא בכדי המקרא מלא במטפורה של הלובן לנקיות וטהרה. מצד שני, יש לשלג תכונה של משבר סלעים ומחליק כבישים. יחד עם היופי והפאר מגיעה סכנה ועוצמה על-אנושית.

עוצמה זו באה לידי ביטוי בשכונתנו בכך שהשלג והרוח כופפו עצים ושברו ענפים. ועתה, אחרי הסערה, יש רצון לפנות את הענפים הללו ממספר סיבות: הענפים השבורים מכבידים על העץ ומסכנים את שלומו; הענפים השבורים חוסמים את הדרך ; ענפים שבורים מכערים את המראה והנוף. האם סיבות אלו מצדיקות חיתוך של הענפים בשמיטה?

נתחיל מן ההתחלה:

בתורה נאמר "וכרמך לא תזמור" (ויקרא כ"ה ד). איסור הזמירה בשביעית הוא איסור דאורייתא.

הזמירה היא חיתוך ענפי האילן באופן שיאפשר ויעודד את האילן לפרוח ולהגביר את התנובה השנתית של היבול. השאלה העומדת לפתחנו היא אם מותר לחתוך את הענפים אם מטרת החיתוך שונה.

הגמרא במסכת מועד קטן (דף ג ע"א) מפרטת את המלאכות האסורות מדרבנן בשמיטה. ביניהם היא מונה את הקרסום והזירוד. הקרסום והזירוד הם חיתוכים של ענפים יבשים המכבידים על העץ. למרות שמדובר בחיתוך של ענפים, מלאכות אלו אסורות רק מדרבנן, מפני שאינן מיועדות להצמחה של העץ, אלא למניעת הכבדה.

כל המלאכות האסורות מדרבנן בשמיטה מותרות אם הימנעות מביצוען עלולה לפגוע בבריאות העץ באופן משמעותי. לכן החיתוכים הללו, הנעשים שלא לשם הפרחת העץ, מותרים אם הימנעות מביצוען עלולה לפגוע בשלום העץ.

אך מהו הדין כאשר כוונת החיתוך שונה לחלוטין? לדוגמא: אדם החותך את הענפים בשביל היופי? או אדם החותך את הענפים לצורך השימוש בענפים?

במסכת סנהדרין (דף כו ע"א) מסופר שהחכמים ראו אדם זומר בשביעית. הם אומרים שאם הוא חותך לצורך השימוש בעצים הזמירה מותרת, ואם הוא חותך בכדי לזמור זה אסור, והלב יודע אם לעקל (השק אליו היו מכניסים את הזיתים אחרי הריסוק שלהם בבית הבד) או לעקלקלות, כלומר – לאיסור. משמע שאם החיתוך נעשה לצורך השימוש בחומר של העץ (לעקל), אין בכך איסור.

בעלי התוספות מקשים על כך: אם הוא זומר, מדוע שרצונו וכוונתו תשפיע על הדין? כך או כך, האיסור נעשה! בעלי התוספות עונים שזמירה היא פעולה הדורשת דיוק. אם הוא חותך לצורך העצים, החיתוך לא יהיה מדויק. המשמעות היא שיהיה הבדל בפעולה עצמה.

מדבריהם אנו למדים שני דברים: א. חיתוך המשפר את העץ אסור (גם אם כוונת החותך שונה). ב. אם מטרת החותך איננה לצורך שיפור העץ, סביר להניח שהחיתוך לא ייחשב זמירה. עולה שחיתוך ענפים מותר במידה והוא עומד בשני הקריטריונים הללו: 1. אין כוונה לשפר את העץ. 2. החיתוך אינו מקצועי. כך פוסק הלכה למעשה בערוך השלחן.

החזון איש מבאר אחרת. דברי בעלי התוספות מתאימים להלכות שבת. בהלכות שבת יש דין של "פסיק רישא". כלומר, אם אדם מבצע פעולה למטרה מותרת, אך היא בהכרח תניב תוצאות אסורות, הפעולה אסורה, למרות שמטרתו איננה המטרה האסורה. אך בהלכות שביעית אין כלל שכזה. מי שאינו מתכוון לזמירה, אינו עובר על האיסור. אך יש לשים לב: בדרך כלל כאשר אדם חותך את הענפים, גם אם החיתוך נעשה לצורך העצים, הוא בכל זאת ישים לב שהחיתוך נעשה באופן המשפר את העץ. לכן בכל חיתוך מקצועי יש חשש שתהיה מעורבת כוונת איסור.

מדוע יש הבדל בין המלאכות האסורות בשמיטה ובשבת?

מורנו הרב שאול ישראלי מבאר שאיסור השמיטה אינו בעצם פעולת הזמירה, אלא בהצגת הבעלות על הקרקע, הבאה לידי ביטוי בזמירה. לכן עצם החיתוך אינו אסור, אלא החיתוך הנעשה בכדי לטפח את העץ. אם האדם אינו מתכוון לטפח את העץ, הוא אינו מפגין בעלות עליו, ואין בכך איסור.

לכן למעשה כתבתי לקהילתי כך:

מותר לחתוך את הענפים במקרים הבאים:
א.     ענפים שנשברו ואינם יונקים מהעץ.
ב.     ענפים שהשארתם תעיק על העץ ועלולה לפגוע בו.
ג.      ענפים החוסמים את הדרך, את הנוף, או פוגעים במראה החיצוני של הצמחייה. מותר לחתוך במקרים אלה אם המטרה היא הסרת הענף, ולא שיפור גידול העץ. יש לחתוך כמה שיותר קרוב למקום השבירה, ולחתוך חיתוך שאינו מקצועי.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר