שנת תשפ"ג| שבת פרשת וירא

חמדת השבת: טעמי איסור טלטול מוקצה וכלים שמלאכתם לאיסור

בשבוע שעבר עסקנו בקיצור ברקע ההיסטורי של הגזירה האוסרת לטלטל מוקצה בשבת. 

למדנו שיש קשר הדוק בין איסור טלטול מוקצה ובין איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת. הגמרא (מסכת שבת דף קכ"ד) אומרת כדבר פשוט שטלטול מוקצה נאסר כגדר מפני איסור הוצאה מרשות לרשות. בשו"ת הרשב"א (חלק א' סימן רמח) דן על גזרות שגם אם טעמם אינו קיים, האיסור עומד בעינו. כדוגמא לכך הוא מביא את איסור טלטול מוקצה, ואומר שגם במקום בו יש עירוב ומותר לטלטל, איסור מוקצה יעמוד בעינו. הווה אומר: לרשב"א ברור שאין סיבה אחרת לאסור את המוקצה בשבת.

הרמב"ם (הלכות שבת פרק כד הלכות יב-יג) מביא שלושה טעמים נוספים לאיסור מוקצה:

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה?

א.     אמרו: ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר "ודבר דבר", קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה (דברים ה') "למען ינוח"

ב.     ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה

ג.      ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השווה בכל אדם

ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר

טעמים יפים ומעניינים. ובכל זאת יש לשאול: מניין הרמב"ם דלה אותם? 

מרכבת המשנה (על הרמב"ם שם) מפנה אותנו לסוגיה במסכת שבת (דף קכג ע"ב). הגמרא שם אומרת שבימי נחמיה אסרו את טלטולם של רוב מוחלט של הכלים, ולאחר מכן חזרו והתירו, בהדרגה, עד שהגיעו להלכות שאנו מקיימים כיום. מרכבת המשנה מראה שמאחורי כל שלב של היתר עומדת סברא לאיסור: 

השלב הראשון היה להתיר את טלטולם של כלים שמלאכתם להיתר לצורך גופם (שימוש בהם) או מקומם (פינוי שלהם ממקום בו הם מהווים מטרד), אך לא לצורך הבאת הכלי למיקום הראוי לו. מכאן ניתן להסיק את הטעם הראשון של הרמב"ם: חז"ל נזהרו ולא התירו להעביר כלים למקום הראוי להם, בכדי שלא נבלה את כל השבת בסידור הבית.

השלב השני של ההיתר מתיר לטלטל כלים שמלאכתם לאיסור לצורך גופם ומקומם. מדוע בשלב הראשון התירו טלטול של כלים שמלאכתם להיתר, ולא כלים שמלאכתם לאיסור? מכאן עולה הטעם השני: חז"ל לא רצו להתיר טלטול של כלים שמלאכתם לאיסור בכדי למנוע חילול שבת על ידי שימוש בכלים אלה.

אך באותו שלב עדיין היה מותר לטלטל כלים לבד, אך לא בעזרת אדם נוסף. ההיתר הוגדר לטלטולו של אדם אחד, ולא של שניים יחד. מדוע שתהיה הבחנה בהלכות טלטול בין טלטול של אדם אחד לבין טלטול של שני אנשים? נחשוב: אלו חפצים מטלטלים אנשים יחד? חפצים כבדים. מכאן עולה הטעם השלישי: חז"ל מחפשים דרך לעודד שביתה, ולא עבודה. מכאן עולה הרעיון של "שביתה הניכרת". 

מהו היחס בין הטעמים הללו שמביא הרמב"ם והטעם שהטלטול נאסר משום איסור הוצאה?

חלק מהאחרונים אומרים שגם כאשר הגמרא קושרת בין האיסורים, היא מתייחסת לדעת חלק מהתנאים, אך להלכה איננו פוסקים כך. אך מדברי הרמב"ן וראשוני ספרד עולה כיוון אחר: 

אם נדקדק היטב בדברים, נשים לב שיש שני סוגי דברים שטלטולם נאסר בשבת:

דברים שהם חלק מעולם הטבע, ולא העולם של האדם. דברים שאינם כלים ואינם אוכל. דברים אלו מוקצים ממנו בשבת. הם אינם חלק מהמרחב האנושי.

כלים שטלטולם נאסר, חרף היותם כלים. 

הרמב"ן מציע שהגזירה הראשונה עתיקה, ועוד לפני נחמיה טלטול עצמים מהטבע נאסר. זה מה שנקרא בפינו 'מוקצה'. לעומת זאת, בימי נחמיה גזרו איסור על טלטול כלים, והאיסור שנותר בידינו הוא בעיקר טלטול של כלים שמלאכתם לאיסור (ועוד כמה כלים אחרים). בהחלט ניתן להציע שיש שתי סיבות שונות לתקנות הללו. אסור לטלטל מוקצה, דהיינו מה שלא הוכן מראש, בכדי להגביל את ההוצאה של חפצים שאינם חלק מהמרחב שלנו מרשות לרשות. גזירת הטלטול הכללית של נחמיה נאסרה מהטעמים שמנה הרמב"ם: כדי שהשבת לא תהיה כחול, כדי להימנע משימוש אסור בכלים הללו, ובכדי לייצר שביתה הניכרת. 

בשבועות הקרובים נעמיק בהגדרת הכלול באיסור "מוקצה" – מה שאינו כלי ואינו אוכל.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר