שנת תשפ"ג| שבת פרשת בלק

פרשת השבוע: "תְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" מי הוא המלך?

בפעם השניה שבה בלק בן ציפור מלך מואב, חיכה בקוצר רוח לדבריו של בלעם בן בעור הקוסם, הקסם שוב לא עבד ותחתיו נשמעה ההכרזה: "יְקֹוָק אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר כ"ג כא, עיינו גם בדברינו על פרשת בלק שנת תשס"ט).

שבר עמוק נחשף בימים אלה בין שלומי אמוני ישראל בינם לבין עצמם, וגם בין חלקי הציבור הכללי.

יש מי שרואים סתירה בין נאמנות מוחלטת לדרישות האידאליות של ההלכה (לפי תפיסתם) לבין כפיפות לחוק, ויש מי שטוען כי לא ניתן להיות אזרח במדינת חוק (גם אם חוקיה אינם תואמים בכל פרטיהם לתפיסתם ההלכתית) בלי להיות כפוף אליו.  

נתייחס למחלוקת זו בעזרת הפירוש לביטוי: "תְרוּעַת", והבירור מי הוא ה"מֶלֶךְ"?

במסכת ראש השנה  מובא: "מלכות שיש עמו תרועה, כגון "יְקֹוָק אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" - אומרה עם המלכיות ואומרה עם השופרות, דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר: אינו אומרה אלא עם המלכיות בלבד. תרועה שאין עמה לא כלום, כגון "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט א, הפרשיה של שבת הבאה) - אומרה עם השופרות, דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר: אינו אומרה כל עיקר" (לב ע"ב).

במה חולקים רבי יהודה ורבי יוסי? 

רבי יחזקאל לנדאו, רבה של פראג, בעל ה"נודע ביהודה" בספרו 'צל"ח' (שם), מבאר: "ולכאורה יש לומר דר' יוסי ור' יהודה פליגי בזה, דר' יוסי סובר דהאי וּתְרוּעַת מֶלֶךְ הוא תרועה ממש, לכך סבירא ליה דאומרה גם עם השופרות, ור' יהודה סובר כתרגום אונקלוס (עיינו שם בדבריו) דהאי וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ הוא לשון רעות וחיבה (בין הקב"ה ועם ישראל שבא לידי ביטוי בסייעתא דשמיא והשכנת שכינה), דאין לו שייכות כלל לתקיעות שופר, ולכך אינו אומרה עם השופרות".

נוכל בדרכו להציע הצעה נוספת. ר' יוסי ור' יהודה חולקים גם בשאלה: מי הוא ה"מֶלֶךְ"? לפי רבי יוסי המלך הוא הקב"ה. לפי רבי יהודה המלך הוא המנהיג האנושי של עם ישראל, המוציא אותם למלחמה. לשתי הדעות תימוכין ממקורות חז"ל אחרים.

אונקלוס, כאמור, מתרגם: "ושכינת מלכהון ביניהון". המלך הוא הקב"ה.

לעומתו מובא במדרש: "יְקֹוָק אֱלֹהָיו עִמּוֹ, אמר לו בלק (לבלעם) הואיל ואינך יכול ליגע בהן מפני שמשה משמשן (מנהיגם), ראה זה שעומד אחריו מה יהיה, אמר לו אף הוא (יהושע) קשה כמותו וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ תוקע ומריע ומפיל חומה (חומת יריחו)" (במדבר רבה פרשה כ סימן כ).   

על פי אונקלוס, המלך הוא הקב"ה. לפי המדרש, המלך הוא משה, והמלך הבא הוא יהושע. 

יתכן מאוד שיש כאן מחלוקת עקרונית בשאלה מהו המצב האידאלי? לפי השיטה הראשונה, הקב"ה הוא המנהיג של עם ישראל, הנהגתו ישירה באמצעות השכנת השכינה. לפי גישה רוחנית זו אין מקום למלכות אדם, אין ישות מדינית, אין תרועה מלכותית ואין תרועה נשיאותית (התרועה הנזכרת בפסוקנו היא מלשון רעות). יש לזה מחיר! אם אין מלך בשר ודם, לא רק שאין צבא ומשטרה, והגנה סוציאלית של המדינה, אין גם בית מקדש. כך מפורש בלשון שתיקנו קדמונים בברכת המזון: "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך...ועל מלכות בית דוד משיחך (ורק אז) ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". כך היה בתקופת השופטים, לא היה מלך בישראל וגם לא היה "מקדש מלך".  תקופה זו, לטענת הנביא שמואל, היא התקופה האמורה להיות אידאלית. לכן, כשהעם ביקש מלך בשר ודם, הוא טען כלפיהם: "וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת אֱלֹהֵיכֶם" (שמו"א י' יט).

האם אכן הייתה זו תקופה אידאלית? כלל וכלל לא פשוט.

לפי צורת ההנהגה השנייה, ה"תְרוּעַת" היא תרועה בחצוצרות ושופרות (של השלטון). השאיפה, במצב אידאלי, היא כי לעם ישראל תהיה מדינה, שבראשה יעמוד מנהיג בשר ודם (כולנו תפילה כי יהיה ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר). לישות מדינית זו יהיה צבא מנצח שמגן על אזרחיה, ומערכת סוציאלית הנותנת רשת בטחון לחלשים. תהיה לה גם רשות שופטת שתגן מפני עוולות וקיפוחים. כל ההתנהלות תושתת על עקרונות הצדק והמוסר, שמקורם בתורת ישראל. 

הרמב"ם פסק להלכה כי יש מצווה להעמיד שלטון, ולכל שלטון יהודי יש משמעות רוחנית (גם אם הוא פועל בצורה לא אידאלית). הוא הכריע בצורה ברורה כרבי יוסי (שאולי גם רבי יהודה הודה לו בסופו של דבר, ואכמ"ל).

רבה של פראג, הצל"ח, תמה על רש"י: מדוע פירש כרבי יהודה שאין הלכה כמותו? (עיינו שם).

הבה נתאחד, נתפלל כולנו כי האחדות תוביל לכך שהשלטון במדינת ישראל ייצג מלכות שמים, וממילא, גם המתלבטים אם להתייחס למדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו", יהיו שותפים מלאים בבניינה, עם כל שאר חלקי הציבור.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר