שנת תשפ"ג| שבת פרשת ואתחנן

חמדת השבת: טלטול בעקיפין - טלטול מן הצד

בחודשים האחרונים העמקנו בגדרי מוקצה. עסקנו בהגדרת סוגי המוקצה והכלים שמלאכתם לאיסור. למדנו שבאופן כללי אסור לטלטל מוקצה; במקרה והמוקצה נמצא על בסיס, מתוך ידיעה, הבסיס מקבל את הדין של המוקצה עצמו, למעט מקרים בהם הבסיס הוא גם בסיס לדבר היתר; במידה והמוקצה מונח על הבסיס ללא ידיעה, או שהגיע אל הבסיס בשבת, ניתן לנער את הבסיס ולהסיר את המוקצה; למדנו שיש מחלוקת אם כלים שמלאכתם לאיסור הם מוקצים או שזה דין בפני עצמו; כך או כך, מותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם.

עתה נשאל שאלה אחרת: במידה והחפץ מוקצה, למרות זאת האם יש דרך מותרת, להזיז אותו?

בגמרא (מסכת שבת דף מג ע"ב) מובא מקרה קיצוני: היה צורך להזיז גופה של אדם שנפטר בשבת בכדי להגן עליה מהחום ולמנוע בזיון המת. הגמרא מציעה שתי אפשרויות: א. להזיז את הגופה בצורה עקיפה ("טלטול מן הצד"). ב. להניח על הגופה חפץ שמותר לטלטל (וכך להפוך אותה לסוג של בסיס לדבר המותר). מסקנת הגמרא להלכה היא שהאפשרות השנייה היא המותרת, והראשונה אסורה. בהמשך (שם דף קמב ע"ב) מבואר שזהו היתר ייחודי שהותר עבור מקרה מיוחד זה. אחרת אסור להניח חפץ מותר בטלטול על מוקצה בכדי להתיר את טלטולו. בכל מקרה הטלטול העקיף – "טלטול מן הצד" אסור.

אך במקום אחר (שם דף קכג ע"א) נפסק כרבי אלעזר בן תדאי, המתיר טלטול עקיף של מוקצה. נפרש את דבריו: בימיהם כמובן לא היו מקררים. שמירת הטריות של ירקות מסוימים נעשתה על ידי הטמנתם בקרקע. שימו לב שלא מדובר בשתילה מחדש של הירקות, אלא רק בהטמנה לצורך שמירה על הטריות. הוצאת הירקות מהמקום בו הוטמנו (לפני שבת) כרוכה בהזזת העפר שעל הירק והוא מוקצה! רבי אלעזר בן תדאי מתיר לתקוע שיפוד (כוש או כרכר בלשון הגמרא שם) בירק ולשלוף אותו, למרות שבפועל מתבצעת הזזה של עפר שהוא מוקצה. גם לפעולה זו הגמרא קוראת "טלטול מן הצד".

מדוע במקרה הראשון הטלטול נאסר ובשני הוא הותר?

הראשונים (בעלי התוספות, רשב"א ואחרים) מבארים זאת. במקרה הראשון מדובר בטלטול המוקצה בצורה עקיפה כדי להגן על המוקצה מפני ניוולו. שם נאסר לטלטל את המוקצה "מן הצד", בצורה עקיפה. לעומת זאת, מותר לטלטל את העפר שהוא מוקצה בטלטול מן הצד ולהוציא את הירק כדי להשתמש בו. לצורך שימוש באוכל המותר, מותר לטלטל את המוקצה מן הצד.

כשחושבים יותר לעומק, את העיקרון הזה כבר למדנו: למדנו שאם מעות נשכחו על כרית לפני השבת, מותר להרים את הכרית ולהפיל את המעות, כדי לפנות את הכרית, ומעתה היא מוכנה לשימוש. למדנית קורה כאן דבר זהה: מרימים את הכרית (כמו שהשיפוד מרים את הירק) שהמעות עליו (בדומה לעפר שעל הירק), ומנערים את המעות ממנו (כמו שמותר לנער את העפר מהירק). מה שאסור הוא להרים את המעות בצורה עקיפה כדי לשמור עליהם.

הט"ז מסיק מהשוואה זו שמותר להזיז מוקצה בצורה עקיפה אם זקוק למקומו. הוא נותן דוגמא: נניח שאכלנו על השולחן, ועכשיו הניחו עליו קליפות וכדו', שהם מוקצים. כשם מותר להזיז את הכרית כדי להשתמש בה לשינה, כך מותר להשתמש בסכין או כף, כדי לטלטל מן הצד את בקליפות ולהזיז אותם, וכך לפנות את השולחן כדי שיהיה ניתן להשתמש בו.

הגר"ז מלאדי מראה שאין השוואה בין המקרה של הט"ז לבין המקרים הקודמים:

א.  במקרה של השיפוד, השיפוד נתחב כדי להרים דבר מותר. כאן האדם מרים את הסכין כדי להזיז קליפות, שאסור להזיז. אף החזון איש מצטרף אליו, וכותב "כל זה (שמותר לטלטל מן הצד) דבר המותר עם האסור. אך טלטול הדבר האסור לחוד – אסור".

ב.  במקרה של הכרית, עוד לפני ההתערבות שלנו יש מתח בין הכרית שהאדם רוצה לטלטל ובין המעות – המעות מונחות עליו ואוסרות אותו. הכרעת ההלכה היא להתיר את טלטול הכרית כדי להפיל את המעות. בדומה לכך, יש מתח בין הירק, שבאדמה, ובין האדמה שעליו. השיפוד נועד לסייע להכריע במתח הזה, על ידי הרמת הירק והפלת העפר. אך במקרה של הקליפות, אין כל קשר בין הסכין ובין הקליפות. האדם מייצר מפגש חדש בין הסכין ובין הקליפות, מפגש שלא היה קודם לכן. מי אמר שמותר לאדם ליזום את המפגש הזה?

לכן הגר"ז מלאדי (שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן רעו סעיף י, וכן בסימן שח סעיף ס) אוסר את טלטול החפץ המותר כדי להזיז את הדבר האסור, גם אם זה נועד לצורך מקומו.

נראה שהט"ז חולק על הגדרת ה"מקום". כאשר מפנים חפץ "לצורך מקומו", מה המשמעות? נראה שהט"ז מבין שכבר ישנו מתח בין דבר מותר ודבר אסור – המוקצה, ומקומו. מקומו אינו אסור, במהות. כרגע מוקצה מונח עליו. אך המקום נושא מהות עצמאית של 'דבר המותר'. בכדי לפשט, נדבר על שולחן: הגר"ז מתעלם מהשולחן. אך הט"ז אומר: כבר יש מפגש בין האיסור למותר: בין הקליפות ובין השולחן. כשם שהתרנו לקחת את השיפוד כדי לסיים את המתח בין הירק ובין העפר, כך מותר לקחת סכין כדי לסיים את המתח בין הקליפות ובין השולחן. תפיסת המקום שעל השולחן גם היא מתח קיים בין אסור למותר, בדומה למקרים האחרים שהט"ז הצביע עליהם. אמנם אין כאן רצון להרים דבר מותר, אך המשטח של השולחן אינו שונה מהירק או המשטח של הכרית.

שימו לב שהנקודה היא לא שהשולחן הוא כלי שהאדם רוצה להשתמש בו, כמו שהוא רוצה להשתמש בירק. הדברים נכונים גם על מוקצה המונח על הרצפה: האם מותר לטאטא מוקצה המונח על הרצפה? לכאורה לא, מכיוון שאסור להזיז את המוקצה, אפילו בעקיפין, אם לא לצורך דבר המותר. ואיזה 'דבר מותר' יש במקרה זה?

הפרי מגדים יסביר ש'הדבר המותר' במקרה זה הוא המקום שתחת המוקצה – הרצפה. אמנם איננו רגילים לחשוב עליו כ'חפץ', אך מבחינת דיני מוקצה עקרונית הוא אמור להיות זהה.

להלכה הפרי מגדים והמשנה ברורה פוסקים כדברי הט"ז, ומתירים לטלטל את הדבר האסור בעזרת הדבר המותר לצורך מקומו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר