שנת תשפ"ד| שבת פרשת וירא

חמדת השבת: שיבת היוצאים למטרות הצלה בשבת – חלק א'

"אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". הקראים מבינים שהכוונה היא שאסור לאדם לצאת מביתו בשבת. אך ההלכה כמובן אינה כך. ההלכה קובעת שאסור לצאת בשבת מאזור העיר (2000 אמה, שהוא בערך קילומטר, מפאתי העיר). אדם היוצא מעירו בשבת נאלץ להישאר בתוך ד' אמותיו במשך כל השבת (רמב"ם הלכות שבת פרק כז, יא).

באחת מראשי השנים בהם למדתי בישיבת ההסדר בירוחם, אחד התלמידים היקרים הלך להיות חזן ולתקוע בשופר בבסיס ביסל"ח (שנמצא מספר קילומטרים מירוחם). באותו ראש השנה התחילה האינתיפאדה השנייה. באמצע הלילה חיילי ביסל"ח נשלחו להתמודד עם גל הטרור שהחל. אותו בחור ישיבה התלבט מה לעשות. הוא החליט ללכת את הקילומטרים הספורים ולשוב לישיבה.

בתפילת שחרית התפלאו התלמידים והרבנים לראות אותו שוב ביניהם. כאשר הוא סיפר את הסיפור, אמר לו אחד הר"מים שהוא יצא מתחום השבת שלו. מבחינה עקרונית אסור לו לצאת מ-ד' האמות שהוא נמצא בהם, אך אנו נסמוך על שיטות הראשונים האומרים שכל המבנה בו האדם נמצא נחשבים כ-ד' אמותיו. על כן אסור לו לצאת מבניין הישיבה במשך שאר ראש השנה.

במשנה (מסכת ראש השנה פרק ב, ה) נאמר שהמיילדת הבאה ליילד, והבא להציל מן הדליקה או מן הגייס וכדו' – דינם כאנשי אותה העיר. כלומר, כאשר אדם יוצא מתחום השבת שלו בכדי להציל, הגעתו בהיתר מאפשרת לו לקבוע תחום שבת חדש בעיר אליה הגיע למטרת ההצלה.

ישנה קולא נוספת, המובאת במסכת עירובין (פרק ד משנה ג). שם נאמר שמותר ליוצאים להציל לשוב למקום ממנו יצאו. בפשט הדברים קולא זו מתירה לחצות את תחום שבת שנית. אך לא נאמר כאן כיצד התחום ייחצה. האם מותר לחצות בחזרה את התחום תוך חילול שבת? המשנה אינה עוסקת בשאלה זו, אלא בשאלה אם מותר לצאת מהתחום החדש ולשוב לתחום שבת הקודם.

אך זה מעלה שאלה: כאשר אדם סיים את הטיפול בפיקוח הנפש, האם עליו להישאר באותה העיר (ולשם כך מקבל את תחום אנשי העיר), או שמותר לו לשוב למקום מוצאו? אם מותר לו לשוב למקום מוצאו, לכאורה אין צורך להזכיר שמותר לו להסתובב בכל אותה העיר!

הגמרא (עירובין דף מה ע"א) שואלת את השאלה הזאת, ומציעה שני תירוצים:

רב: ההיתר הוא לטלטל את הנשק (ולכאורה אינו עוסק בשאלת התחום. אך לא מפורש איזו משנה עוסקת בנשק).

רב נחמן בר יצחק: תלוי – אם ישראל ניצחו – נשארים במקומם. אחרת – מותר להם לשוב הביתה.

הרא"ש אומר ששני התירוצים נכונים.

הטור מסביר שאם ישראל ניצחו, אין סיבה לשוב הביתה. לכן החיילים יישארו בעיר שהגיעו אליה, ואין הצדקה לטלטל את נשקיהם. אך אם הפסידו, מותר להם לשוב הביתה, ואף לטלטל את כלי הנשק מפני חשש הסכנה.

הב"ח מסביר אחרת. הוא אומר שההיתר לטלטל את כלי הנשק תמיד תקף. בנפרד יש שאלה נוספת: האם מותר ליוצאים לשוב למקומם? זה מותר רק אם הפסידו בקרב.

כך או כך, עולה שההיתר היחיד המתיר איסור דאורייתא מפורשות הוא ההיתר לטלטל את הנשקים ברשות הרבים.

הגרש"ז (מנחת שלמה חלק א סימן ח) לומד מכך שהיתר טלטול הנשקים הוא ייחודי, מפני שאם היו אויבים זה עתה, לא ידוע מתי יתקפו שוב. בנוסף, רק במקרה של חלילה הפסד במערכה מותר לשוב ממנה (וגם זאת – לא ברור שיהיה מותר תוך חילול שבת). אך בכל מצב אחר של היוצאים להציל אין היתר לחלל שבת מדאורייתא – לא ביציאה נוספת מחוץ לתחום, ולא באף חילול שבת אחר (כמו נסיעה ברכב).

ובכל זאת, הגרש"ז מתיר לאמבולנס ולרופא לשוב לביתם, במידה וייתכן שיהיה צורך בהם בחזרה בביתם. כשם שהתירו לטלטל את הנשק ביצוע מלאכה דאורייתא בשבת, כך מותר להשיב את ה"נשקים" מצילי הנפשות האחרים – כמו האמבולנס, הרופא וכליו.

אך הרמב"ם פוסק בצורה שונה לחלוטין. במקום אחד (הלכות שבת פרק כז, יז) הרמב"ם פוסק שהיוצאים להציל מקבלים את דין האנשים המקומיים, ואם הם חוששים להישאר שם מותר להם לשוב למקומם עם נשקיהם. כלומר, בדיוק כמו הטור. מצד שני, בפרק ב (הלכה כג) הוא פוסק שמצווה על כל מי שיכול להציל את ישראל מיד צר להזדרז ולעשות זאת ללא התמהמהות, ולאחר מכן מותר להם לשוב הביתה עם נשקיהם בכדי שלא ייכשלו לעתיד לבוא.

הרמב"ם מוסיף כאן פן שלא עלה במשנה או בגמרא: אם לא נתיר ליוצאים להציל לשוב הביתה, זה עלול לפגוע בתפקוד של כוחות ההצלה בעתיד. מניין הרמב"ם למד את זה? מה הגבולות של ההיתר? ואם מותר לשוב למקומם, מה הצורך בהיתר של תחום השבת החדש? 

על שאלות אלה נענה, בעזרת ה', בשבוע הבא. 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר