שנת תשפ"ד| שבת פרשת וישב

הלכה פסוקה: הגנת צנעת הפרט למסמכי העובד השמורים על מחשבי המעסיק

'ארץ חמדה גזית' / תיק מס' 81064-1

התובע ("השכיר") עבד כשכיר במשרד עורכי הדין של הנתבע ("המעסיק") במשך כמה שנים. לימים נפלה ביניהם מחלוקת, והשניים נפרדו. כחלק מטענות השכיר, נטען שהמעסיק שילם שכר הנמוך משכר המינימום, ולכן עליו להשלים את השכר החסר. המעסיק השיב שהשכיר לא עבד במשרה מלאה, אלא במהלך שהותו במשרד עבד גם על עניינים אישיים שלו. לכן השכר ששולם היה גבוה משכר המינימום. לדברי המעסיק, הדבר היה ידוע מראש שהשכיר לא יעבוד במשרה מלאה. לשני הצדדים היה נח שהשכיר יעבוד רק במשרה חלקית, משום שבמשרד לא היה צורך בעובד במשרה מלאה, וכדי שהשכיר יוכל להקדיש מזמנו ללימודים, עבודה עצמאית, עניינים אישיים וכו'.

כהוכחה לטענתו, ביקשה המעסיק להציג מסמכים שנשארו במחשבי המשרד, מהם עולה כי במהלך שהותו במשרד, השכיר עסק גם בענייניו, ולא רק בתיקים של המשרד.

בדיון שהתקיים בבית הדין, טען השכיר כי הראיות הושגו על ידי חדירה לתיבת הדואר האלקטרוני שלו, או למחשב שעליו הוא עבד. השכיר ביקש כי בית הדין יורה למעסיק למחוק את כל החומרים האישיים של השכיר מהמחשבים שלו, וכן שבית הדין יפסול את הראיות. מאידך, המעסיק טען כי ראיות אלו נמצאו במחשב המשרדי השייך לעסק, ולכן הוא היה רשאי לעיין בהן.

דיון: בית הדין עמד תחילה על האיסור העקרוני לחדור לצנעת הפרט. כך גזר רבינו גרשום חרם האוסר לעיין במכתבי חבירו – חרם שחל בין אם מדובר במכתב סגור ובין אם מדובר במכתב פתוח. לדעת חלק מן הראשונים במעשה כזה חל גם איסור תורה של "לא תלך רכיל בעמך".

מאידך, כאשר אדם עלול להינזק אם לא יעיין בסודו של חבירו – יש מקום להתיר זאת. כדברי הרב אשר וייס: "כל שיש בו הפסד גדול או צער גדול מותר להציל עצמו בסוד זולתו". בית הדין הוסיף, שבהליך משפטי זכאי כל אחד מהצדדים לדרוש מחבירו לחשוף ראיות שעשויות לסייע לו, וכדברי הרא"ש: "ואפילו אם הזכות או הראיה ביד שכנגדו... מזקיקין אותו להראות כל מה שבידו זכות לשכנגדו". ההסבר לכך הוא, שאסור לאדם לגזול ולהחזיק בממון שאינו שלו, ולכן עליו לחשוף את הראיות שיובילו לגילוי העובדות לאשורן, אם המשמעות היא שהוא יפסיד ממון בדין.

גם החוק בישראל – חוק הגנת הפרטיות - אימץ גישה דומה, וקבע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה... הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע". ובמקרה דנן, הפגיעה נעשתה להגנת עניין אישי כשר של הפוגע – איסוף ראיות לגיבוי את טענותיו בבית הדין.

למעשה, בית הדין קבע כי לשם הוכחת טענותיו, די בכותרות המסמכים והתאריך הנקוב עליהם. לכן, בית הדין הוראה למעסיק להכין רשימה של שמות המסמכים והתאריכים שאותה הוא יציג בבית הדין, ואחר שההליך המשפטי יסתיים – יהא עליו למחוק את הקבצים עצמם. 

נקודה נוספת בה עסק בית הדין, היא מה היה הדין אילו המעסיק עבר על איסור "לא תלך רכיל" ועל חרם דרבינו גרשום – האם מטעם זה היה מקום לפסול את הראיות, היות שהושגו בדרך פסולה ("פירות העץ המורעל"); או שסוף סוף – כיון שהראיות מדברות בעצמן ומצביעות על האמת, אין לעצום את העיניים מהן, למרות שהושגו באיסור. על כך נרחיב בס"ד בטור הבא של חמדת המשפט.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר