שנת תשפ"ד| שבת פרשת מקץ

הלכה פסוקה: פסילת ראיה שהושגה באיסור: ראיה הבאה בעבירה

בגליון שעבר הצגנו את פרטי המקרה, ועסקנו בדיני ההגנה על צנעת הפרט לגבי מסמכים של העובד אשר היו שמורים על מחשבו של המעסיק: התובע ("השכיר") עבד כשכיר במשרד של הנתבע ("המעסיק") במשך כמה שנים. לימים נפלה ביניהם מחלוקת, והשניים נפרדו. כחלק מטענות השכיר, נטען שהמעסיק שילם שכר הנמוך משכר המינימום, ולכן עליו להשלים את השכר החסר. המעסיק השיב שהשכיר לא עבד במשרה מלאה, אלא במהלך שהותו במשרד עבד גם על עניינים אישיים שלו. לכן השכר ששולם היה גבוה משכר המינימום.

כהוכחה לטענתו, ביקש המעסיק להציג מסמכים שנשארו במחשבי המשרד, מהם עולה כי במהלך שהותו במשרד, השכיר עסק גם בענייניו, ולא רק בתיקים של המשרד. בדיון שהתקיים בבית הדין, טען השכיר כי הראיות הושגו על ידי חדירה לתיבת הדואר האלקטרוני שלו, או למחשב שעליו הוא עבד.

ומכאן לנושא בו יעסוק הגליון היום:

אחת מהשאלות בהן עסק בית הדין הייתה, בהנחה שהראיות אכן הושגו בדרך אסורה, האם יש בכך כדי להביא לפסילתן? על כך השיב בית הדין:

לפי ההלכה, גם כאשר מדובר בראיה פסולה – עדיין ניתן להתבסס עליה ככלי חקירה כדי להגיע לחקר האמת. כך מוכח מדברי המרדכי (שבועות, תשס) שכתב לגבי עדים פסולים: "ונהי דממון לא מפקינן בפסולין אלא בכשרים, מ"מ הם מחמיצין את הדין, וימנעו פעמים הבעלי דין מלישבע אחרי עדותן ויצא הדין לאמיתו". (מובא בבית יוסף חושן משפט, כח).

ראיה פסולה, כמו עדות פסולה, אינה מתקבלת בפני עצמה, אך יש בה לגלות את האמת, ובגילוי האמת ניתן להסתמך על ראיה זו כמו על אומדן דעת הדיינים, כדברי התומים (בסימן צ ס"ק יד): "ואם נתברר לבית דין דהוא אמת – אפילו מעוף הפורח מוציאין ממון, ודורות ראשונים היו מוציאין ממון על פי אומדנא".

על בית הדין מוטלת האחריות לתור אחר כל ראיה, בכדי להגיע לחקר האמת, וכך כתב הש"ך (חו"מ עא, כג): "דזה מוטל על הב"ד לחקור אחר עדות, כדי להוציא הדין לאמיתו".

לדעת בית הדין ניתן להסתמך על ראייה גם אם זו הושגה בדרך אסורה. בית הדין הוכיח זאת מכך שניתן להסתייע אפילו בעדים פסולים כדי להגיע לחקר האמת.

יש להעיר שניתן לחלק בין המקרים, ויתכן שראיית בית הדין אינה ראייה. אמנם עדים פסולים עשויים לעזור להגיע אל האמת, ולכן אפשר להסתייע בהם. בעצם הבאת עדים פסולים לבית הדין לא מתעוררת בעיה, שכן הבאתם אינה מעודדת התנהגות עבריינית.

לעומת זאת, במקרה של ראייה שהושגה בדרך פסולה, יתכן שיהיה על בית הדין לפסול את הראייה, כדי לעודד אנשים שלא לעבור עבירות לשם השגת ראיות. אמנם האמת חשובה, אך אם נתיר כל רסן להשגת ראיות, עלולה להיגרם פגיעה חמורה יותר בציבור, פגיעה שלעיתים אינה מוצדקת. על כך אפשר לומר ש"לא העכבר גנב אלא החור", ולכן יתכן שפסילת הראייה תמנע מראש ניסיונות להשגת ראיות בדרך שאינה ראויה. אי-פסילת הראייה עלולה להוביל למצב ש"חוטא נשכר".

בעולם המשפט הכללי נקרא עיקרון זה "דוקטרינת פירות העץ המורעל", והוא נוהג במשפט האמריקאי, בדרך כלל ככלי למניעת עבריינות של מערכות השלטון (משטרה וכדו'), ולעיתים נדירות במשפט הישראלי. אפשר לומר, שמכיון ש"דוקטרינת פרי העץ המורעל" אינה עיקרון משפטי, אלא תקנה שנועדה למנוע התפשטות של תופעה מכוערת – ייעשה בה שימוש רק כאשר תופעה כזו מתרחבת והולכת ויש צורך לתקן תקנות כדי למנוע אותה. אך במקום בו יש אמון במערכות השלטון, ותופעה מכוערת של פגיעה בפרטיות אינה פושה בציבור – לא ייעשה שימוש בדוקטרינה זו.

האם לפי ההלכה ניתן או צריך לפסול ראיות שהושגו בדרך פסולה? על כך עמד בית הדין הגדול לערעורים (פסקי דין רבניים כרך יד עמ' 230) וכתב:

על כרחך שבמקום תורה אין מתחשבים בצניעות הפרט. כל שכן שלמניעת עבירה אין להתחשב בזה.

לאמור לעיל, נראה לי שבין בעל לאשתו, כאשר מדובר בחשש סביר לעבירה הפוגעת בחייהם המשותפים, יש מקום לעביד איניש דינא לנפשיה, למרות החיוב לשמור על צנעת הפרט. על כל פנים, כאשר כבר מגיעים הדברים לידי דיון בבתי הדין, אזי הדיון אינו על הלכתחילה – האם מותר להאזין – אלא בדיעבד – האם מותר להשתמש בהקלטה שנעשתה כבר, ובזה אין סיבה שלא להשתמש...

עוד כתב בית הדין, שהחוקים האוסרים פגיעה בפרטיות (חוק הגנת הפרטיות וחוק האזנות סתר) אינם חלים בבית הדין, מפני שבביתי הדין הרבניים ישנם דיני ראיות אחרים, והחוקים הנ"ל עוסקים בדיני הראיות של בית המשפט.

וכן כתב הרב שרמן (שם עמ' 297-298):

...לא קיימת שאלה האם יש לו (=לבית הדין) הכח לקנוס, אלא האם קיימות הנסיבות והתנאים שמשום מגדר מילתא ישתמש בכחו, על כן בנדוננו ספק אם נסיבות חטאו של התובע וחומרתו בהאזנת סתר ופגיעה בצנעת הפרט על פי גדרי האיסור בהלכה מהוות סיבה מספקת שבית הדין יפעל ויקנוס אותו בשלילת זכותו להביא את ראיותיו משום מגדר מילתא. אין בפנינו עבירה שהתובע שונה באיוולתו ואין כאן מכת מדינה שרבים עוברים ונכשלים בה... על כן אין בית הדין מוצא לנכון למנוע את התובע מלהשתמש בראיותיו אלו על מנת שיוכל להוכיח את תביעתו.

נמצא אם כן, שהשאלה אם ניתן להשתמש בראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות – יכולה להיות תלויית מקום וזמן: האם יש צורך לקנוס את העבריינים כי מדובר במכת מדינה, או שאין צורך לקנוס כי מדובר בתופעה שולית, ובית הדין ישתמש בראייה למרות שהושגה בדרך אסורה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר