שנת תשפ"ד| שבת פרשת מקץ

שו"ת במראה הבזק: שימוש בגביע שייתכן ששימש בעבר לטקס ה"מיסה"

לונדון, אנגליה                       London, England

טבת, תשע"ז

שאלה

קניתי כוס כסף בשוק הפשפשים באוקספורד. ידוע לי שכוסות מסוג זה משמשות לטקס ה"מיסה" בכנסיות.

א.    האם כוס כזו מוגדרת כתקרובת עבודה זרה?

ב.    אם מותר לשמור את הכוס, האם ניתן להשתמש בה לקידוש?

תשובה

1.   לדעות שהנצרות היא עבודה זרה, כוס "מיסה" אינה נחשבת תקרובת עבודה זרה, אלא תשמישי עבודה זרה. לכן היא אסורה בהנאה, אולם ניתן לבטל את איסורה¹.

2.   אם הגוי מכר אותה ליהודי, הוא ביטל אותה מאיסורה והיא מותרת בהנאה². אולם אם יש חשש שמוכר סחורה גנובה, אין זה נחשב ביטול והיא אסורה בהנאה³.

3.   אף אם הכוס אינה אסורה בהנאה, אם ניכר שזו כוס המיועדת לשימוש בטקס המיסה, נראה שאין להשהותה בבית מפני החשד. אולם, אם אין הדבר ניכר ואין חשש חשד, מותר להשהותה⁴.

4.  אם ברור שהכוס שימשה לטקס המיסה, הרי היא מאוסה לגבוה ואין ראוי להשתמש בה לקידוש, אף אם איסור ההנאה בטל. אולם, אם אין הדבר ברור ששימשה לצורך המיסה, מותר להשתמש בה לקידוש⁵.

_________________ 

¹   טקס המיסה נעשה בכנסיות קתוליות ופרוטסטנטיות כזכר למה שהם קוראים "הסעודה האחרונה". על פי אמונת הנוצרים, בחג הפסח יש"ו היה יחד עם תלמידיו בליל הסדר, וכאשר מזג יין לכוסו אמר שהיין הוא חלק מדמו, וכאשר חילק את הלחם אמר כי הלחם הוא חלק מגופו.

על כן, הנוצרים נוהגים לעשות טקס דומה. בחלק מהטקסים הכומר מקטיר קטורת ליש"ו ובחלקם הקטורת לא קיימת. בכל טקסי המיסה מקריאים קטעים מהנביאים ולהבדיל בין הקדוש והטהור לשאינו קדוש ואינו טהור גם מהאוונגליונים. לאחר הקראת הקטעים מחלקים לחם ויין לזכר אותה סעודה, הלחם והיין עוברים תהליך בטקס שבו כביכול נהפכים להיות חלק מגופו של יש"ו. הכומר אומר לכולם שהלחם הוא בשרו של יש"ו והיין הוא דמו של יש"ו ובעצם יש"ו נהפך להיות ממש חלק מהם. הטקס נועד להטמיע את ההכרה בקיומו של יש"ו בקרב המאמינים הנוצרים.

לגבי השאלה האם נצרות היא עבודה זרה או לא, עיינו במראה הבזק חלק א תשובה נט, שם נתבארו הדעות וכן בכרך זה תשובות לו–לז.

נפרט את הנושאים לדיון בשאלת השימוש ב'כוס מיסה':

1) האם הכוס נחשבת כמשמשי עבודה זרה?

2) האם מכירת הכוס על ידי הגוי, מבטלת ממנה את האיסור?

3) האם כוס שנקנתה בחנות מותרת בהנאה?

4) האם מותר להניח כוס כזו בבית? ואם כן לאיזה שימוש?

האם הכוס נחשבת כמשמשי עבודה זרה?

הדיון להלן הוא על פי השיטות שהנצרות נחשבת עבודה זרה. לדעות שאינה עבודה זרה, ודאי שהכוס אינה נחשבת משמשי עבודה זרה.

לפי המבואר לעיל, טקס המיסה הוא עבודה זרה מוחלטת. עצם האכילה והשתייה של לחם ויין שהם כביכול גופו ממש של יש"ו שהוא האלוה שלהם עצמו, היא עבודתו והאמנתו כאלוה. וכמו שכתבנו, הטקס נעשה כדי להיות כביכול דבוק ביש"ו ממש ושעצמותו תיכנס במי שאוכל ושותה הלחם והיין. הלכך יש לזה דין של עבודה זרה ממש. על פי זה, כל המשמש את הטקס הוא בגדר עבודה זרה ממש.

בדברים הנלווים לעבודה זרה, יש הבחנה בין משמשי עבודה זרה לתקרובת עבודה זרה, וכדלקמן. כתוב במשנה במסכת עבודה זרה (נא ע"ב): "מצא בראשו מעות כסות או כלים, הרי אלו מותרים. פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, אסור". ופירש רש"י: "מצא בראשו – של מרקוליס מעות וכו' מותרין שאינן של נוי כדמפרש בגמרא". ובגמרא מובא: "כל שהוא לפנים מן הקלקלין (מחיצה) אפילו מים ומלח אסור. חוץ לקלקלין, דבר של נוי אסור, ושאינו של נוי מותר". ופירש רש"י: "אפילו מים ומלח – דלא לנוי הוא כיון דכעין פנים נינהו הוה תקרובת".

להבחנה בין משמשים לתקרובת יש השלכה הלכתית לגבי ביטול, וכך אמרו בגמרא (שם נ ע"א): "מנין לתקרובת עבודה זרה שאין לה בטילה עולמית שנאמר 'ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים' וכו'". עוד (שם נב ע"ב) מבואר: "גוי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו וכו'. המבטל עבודה זרה ביטל משמשיה, ביטל משמשיה משמשין מותרין והיא אסורה".

וכן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד קלט, ב): "עבודה זרה של ישראל אין לה ביטול עולמית, אבל של גוי תשמישיה ונוייה יש להם ביטול. ולתקרובתה אין ביטול".

ופירש הט"ז (שם ס"ק ד): "דכתיב 'זבחי מתים', מה מת אין לו ביטול לעולם, אף עבודת כוכבים כן. ונראה לי הטעם דתקרובת גרע מאליל, דאליל עצמו ונויו תלוין בשלימותו – דכל זמן שהוא שלם הוא פלח ליה, וכן מחזיק אותה לנוי, אבל אם נפסל – בטל ממנו מחשבה זו. מה שאין כן בתקרובת, דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו, נמצא דלא פקע איסור אם נפסל".

עוד כתב השלחן ערוך (שם, ג): "איזהו נוי ואיזהו תקרובת? נוי – כגון שמדליק לפניה נרות או שטח לפניה בגדים וכלים נאים לנוי. ותקרובת – כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח, כמו כל מיני מאכל כגון בשר שמנים וסלתות, מים ומלח, אם הניחו לפניה לשם תקרובת, נאסר מיד".

מכאן מוכח שלדעת מרן השלחן ערוך אין ליין הנשתה בטקס המיסה דין תקרובת עבודה זרה, שהרי לא מקריבים אותו ליש"ו עצמו, אלא כביכול מתייחסים ליין זה כעבודה זרה ממש. הלכך לכוס המיסה שמחזיקה את היין יש דין של משמשי עבודה זרה ונויה, שיכולים להתבטל על ידי הגוי, כמו שמבואר בגמרא שהבאנו לעיל ונפסקה בשלחן ערוך (יו"ד קמו, יג): "המבטל עבודה זרה, נתבטלו משמשיה.. ביטל משמשיה, לא נתבטלה היא".

²   האם מכירת הכוס על ידי הגוי, מבטלת ממנה את האיסור?

במשנה במסכת עבודה זרה (נג ע"א) אמרו: "כיצד מבטלה? וכו', מכרה או מישכנה: רבי אומר ביטל, וחכמים אומרים לא ביטל. ובגמרא: חד אמר מחלוקת בצורף גוי (שקנה), אבל בצורף ישראל (שקנה) דברי הכל בטלה. וחד אמר בצורף ישראל מחלוקת. אבעיא להו: בצורף ישראל מחלוקת, אבל בצורף גוי דברי הכל לא ביטלה, או דלמא בין בזה ובין בזה מחלוקת?", ולא פשטו את הספק. ופירש רש"י שהטעם להחמיר בקונה גוי יותר מאשר ישראל הוא משום שהמוכר סבור שהגוי יעבוד לה ולא ישברנה, אבל הישראל ישברנה ולא יעבוד אותה.

הרי"ף (כד ע"א בדפיו) הביא רק את המשנה, ומשמע שדעתו להחמיר שבכל ענין לא ביטל לדעת חכמים. וכן הרא"ש (סימן ב) פסק בפירוש שאפילו לצורף ישראל לא ביטל. אבל הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ח, י) פסק: "מכרה לצורף ישראל הרי זו בטלה, אבל אם מכרה או משכנה לגוי או לישראל שאינו צורף, הרי זו אינה בטלה". כלומר הוא פסק כדעה שביטלה כשמכר לצורף ישראל, אבל הוסיף שאם מכרה לישראל שאינו צורף – לא ביטלה.

ובשלחן ערוך (יו"ד קמו, ח) פסק: "מכרה או משכנה אפילו לצורף ישראל לא ביטלה. ויש מתירין בצורף ישראל. הגה: ומשמשי עבודה זרה אם משכנו או בטלו הוי ביטול".

ובביאור הגר"א (שם ס"ק יג) כתב שלרוב הראשונים ההיתר במכירה הוא דווקא לצורף, שהרי מכרה לשבירה, אבל מכרה סתם לישראל – אסור.

וכתב הטור (יו"ד סימן קלט): "אם מכרן או משכנן - פירש ר"י דאסירי כרבנן, דסבירא להו ע"ז שמכרה גוי או משכנה לא בטלה, והוא הדין נמי נוייהן ותשמישן. אבל הרמב"ן כתב, אף על גב דע"ז גופא לא בטלה במכירה ומשכון, נוייה ותשמישה בטלין במכירה ומשכון".

וזה לשון מרן בשלחן ערוך (יו"ד קלט, יב): "כלים שאוחז בידו והמחתה שמקטיר בה, משמשיה הם וצריכים ביטול. ואם מכרם העובד כוכבים או משכנן לישראל, זהו ביטולם. ויש אומרים שאין זה ביטולם".

על פי הכלל 'סתם ויש, הלכה כסתם', פסק השלחן ערוך כדעת הרמב"ן שבמכירה בטלים התשמישים, ואף אין צורך למכרם לצורף דווקא, אלא מכירה כלשהי מועילה לבטלם.

אבל בסעיף ט כתב: "נרות של שעוה שמדליקין לפניה, נוייה הם ואסורים. ואם משכנן או מכרן לישראל, מותרים, דכיון שכיבן לצורך עצמו זהו ביטולן". והעיר הש"ך (ס"ק ז) על הסתירה בפסיקת השלחן ערוך: "משמע הא אם כיבו ממילא, אף על פי שמכרן או משכנן אסורים, וכדעת ר"י שהביאו הטור והפוסקים, דכי היכי דע"ז גופה לא בטלה במכרה או במשכנה, ה"ה נויה ותשמישה. וקצת קשה, דבסעיף י"ב הביא המחבר סברת הפוסקים דבטלה במכירה ומשכון בסתם, ואח"כ סברת ר"י בשם י"א וכן לקמן סימן קמ"ו ס"ח כ' הרב בפשיטות דבטליה במכירה ומשכון וצ"ע". ובתפארת למשה (סימן קלט ד"ה בש"ך) תירץ שכיוון שיש פוסקים המסתפקים בנרות אם הם תקרובת או רק נוי, החמיר מרן שצריך ביטול.

לפי המבואר, כיוון שהכוס של המיסה היא משמשי עבודה זרה ולא תקרובת, יש לה דין ביטול על ידי המכירה. לכן אם הגוי שהיה בעל הכוס מכר אותה לתגר ונקנתה מהתגר הכוס, הכוס בטלה מאיסורה ומותרת בהנאה.

³   כעת נברר: מה דין הכוס הנ"ל שנקנתה בחנות יד שנייה בשוק?

הגמרא בעבודה זרה (נג ע"א) אומרת: "תנו רבנן: לוה עליה, או שנפלה עליה מפולת, או שגנבוה ליסטין, או שהניחוה הבעלים והלכו למדינת הים, אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע – אינה בטילה. וצריכא, דאי תנא לוה עליה, וכו' ואי תנא גנבוה לסטין, משום דסבר: אי גוי שקיל לה – מפלח פלח לה, אי ישראל שקלה – איידי דדמיה יקרין מזבין לה לגוי ופלח לה".

ופסק מרן בשלחן ערוך (יו"ד קמו, ט): "נפלה עליה מפולת ולא פינוה; גנבוה לסטים ולא תבעוה, אינה בטלה".

מדברי הגמרא עולה שהביטול תלוי במחשבת הבעלים שנגנבה ממנו העבודה זרה, ומכאן משמע שמכירת סחורה גנובה לא נחשבת לביטול. ואף שגוי יכול לבטל עבודה זרה שאינה שלו (שלחן ערוך יו"ד קמו, ה), נראה שזה דווקא במעשה המכוון לביטול (כמבואר בשלחן ערוך יו"ד קמו, ו), ולא במכירה שתלויה בדעת הבעלים.

נמצא, שאם המוכר לא קנה את הכוס מהגוי, אלא גנב אותה, הכוס אסורה מדין תשמישי עבודה זרה.

⁴   האם מותר לקונה להניח את הכוס ברשותו?

בהנחה שהייתה מכירה של הבעלים הגוי והכוס מותרת בהנאה, יש לעיין אם מותר להשאיר את הכוס בבית מפני החשד שיאמרו שהוא ממאמיני הנצרות.

המשנה בעבודה זרה (מב ע"ב) אומרת: "המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח. רשב"ג אומר: שעל המכובדין אסורין, שעל המבוזין מותרין".

ובגמרא מבואר שאף שהם עובדים לכל הצורות ואפילו לתולעים קטנות, לא חוששים שעובדים את מה שעל הכלים עצמם, אלא רק שלוש הצורות האלו, וכן נראה בפירוש רש"י (ד"ה אמר אביי וד"ה ציירי להו). עוד אמרו בגמרא (מג ע"ב): רשב"ג אומר וכו'. איזו הן מכובדין, ואיזו הן מבוזין? אמר רב: מכובדין - למעלה מן המים, מבוזין – למטה מן המים; ושמואל אמר: אלו ואלו מבוזין הן, אלא אלו הן מכובדין – שעל השירין ועל הנזמים ועל הטבעות. תניא כוותיה דשמואל: מכובדין – שעל השירין ועל הנזמים ועל הטבעות, מבוזין – שעל היורות ועל הקומקמסין ועל מחמי חמים, ושעל הסדינין ועל המטפחות. ובשלחן ערוך (קמא, ג) פסק כשמואל. והוסיף הרמ"א: "בזמן הזה שאין הגוים עובדין לצורות הללו, מותרים בהנאה אם מוצאן, אבל אין להשהותן". ובהמשך דבריו מוכח, שהוא מפני החשד שיחשדו שעובד לצורות האלו. וכן מבואר בשלחן ערוך (יו"ד קמא, ד-ה) האיסור להשהות מפני החשד.

אמנם בשלחן ערוך מדובר כאשר "נעבדו כלים הללו", ויש לשאול, האם אוסרים רק כלי שהוא עצמו נעבד (או בתור האליל עצמו או כנציגו; היו תפיסות שונות בין עובדי האלילים איך בדיוק להתייחס אליהם); אולי רק בכלי כזה החמירו חז"ל בדבר.

אבל נראה שהואיל וסיבת האיסור היא מפני החשד, הגיוני שחז"ל אסרו כל חפץ הקשור לעבודה זרה שעלול לגרום לחשד לגבי מי שמחזיקו, היינו גם כלי שלא נעבד בעצמו, אלא רק השתמשו בו בפולחן של העבודה זרה. אבל הואיל ואין נקודה זו מוכרחת, כתבנו רק ש"נראה שאין להשהותה".

אמנם, אם אין ניכר שזו כוס המשמשת למיסה, מותר להשהותה בבית ואין חשש לחשד מצד הרואים.

⁵   שימוש בכוס מיסה לקידוש

כתוב במסכת עבודה זרה (מז ע"א): "בעי ריש לקיש: המשתחוה לדקל, לולבו מהו למצווה וכו' לענין מצווה מאי? מי מאיס כלפי גבוה או לא". ופסקו הפוסקים לאיסור: רמב"ם (הלכות לולב ח, א) ושלחן ערוך (או"ח תרמט, ג). לפי זה יש לדון בשימוש לצורכי מצווה של כוס שהשתמשו בה לעבודה זרה. מצד אחד, הלולב הוא החפץ של גוף המצווה ולכן יש לאסור, אבל כוס שמשתמשים בה לקידוש אינה גוף המצווה אלא מכשירי מצווה של היין, ולכן יהיה מותר. מצד שני, לפי הטעם שזה מאוס כלפי שמיא, מה בין אם עושים את המצווה עצמה ממה שהיה עבודה זרה לבין מכשירי המצווה, אם זה מדבר מאוס לא נכון לעשות בו אפילו הכשר מצווה! לכאורה נראה להביא ראיה מהמשך הגמרא לאסור: "בעי רב פפא, המשתחוה לבהמה, צמרה מהו לתכלת. תכלת דמאי, אי תכלת לכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא, ואי תכלת לציצית היינו בעיא דר"ל. אין ה"נ דלא הוה למיבעי ליה, והאי דקא בעי ליה הא משום דאיכא מילי אחרנייתא, צמרה מהו לתכלת, קרניה מהו לחצוצרות, שוקיה מהו לחלילין, בני מעיה מהו לפארות. אליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי לא תיבעי לך דודאי אסיר, כי תיבעי לך אליבא דמ"ד עיקר שירה בפה, בסומי קלא בעלמא הוא ומייתינן, או דלמא אפילו הכי אסיר, תיקו". לכאורה נראה מכאן, שאפילו לדעה שעיקר שירה בפה וכלים אלה הם כמכשירי מצווה, יהיה אסור. אלא שיש לדחות מפירוש רש"י: "אפילו הכי אסור - מאיסי. ואפילו את"ל לענין דקל דמותר לולבו, הכא כיון דצורך קרבן מאיס טפי". מרש"י ברור שהסיבה לאסור כלי שיר אפילו שהם מכשירי קרבן היא משום שהם קשורים לקרבן. ובשו"ת דברי מלכיאל (חלק ב סימן ז) דן בזה (הביאו השדי חמד, מערכת המ"ם, כלל קמה, ד"ה וכתב), וכתב לאסור גם מכשירי מצווה כגון סכין מילה מהטעם שכתבנו לעיל, שכיוון שהדבר מאוס לגבוה, אם כן מה לי אם הוא המצווה עצמה או הכשר מצווה? שניהם מאוסים כלפי שמיא. כמו כן, מבואר בשלחן ערוך (או"ח תקפו, ג) שאסור להשתמש למצווה גם בתשמיש עבודה זרה, ולא רק בעבודה זרה עצמה. ולכן יש לאסור שימוש בכוס מיסה לצורך קידוש. וכתב המשנה ברורה (סימן תקפו ס"ק יג; סימן תרמטס"ק כא), שהאיסור לשימוש מצווה הוא אפילו לאחר ביטול העבודה זרה, משום מיאוס.

ומכל מקום, נראה שזה דווקא אם ידוע ששימשה לטקס המיסה. אולם אם אין הדבר ברור יש להקל, כיוון שאין בזה איסור דאורייתא, שהרי האיסור הוא רק לכתחילה, כמבואר ברמב"ם ובשלחן ערוך שהובאו לעיל.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר