שנת תשפ"ד| שבת פרשת ויחי

חמדת השבת: גזירת שחיקת סממנים ומאכלי בריאים

בשבועות האחרונים אנו עוסקים בגזירת חז"ל האוסרת לעסוק ברפואה בשבת, גזירה שמא ישחק סממנים, כלומר, שמא יעבור על איסורי שבת כדי לעסוק ברפואתו. למדנו שני הסברים מרכזיים לכך:

א.     מתוך תחושת המועקה והסבל של המחלה אדם עלול להיגרר לעשיית מלאכות האסורות בשבת.

ב.     העוסק ברפואות וסביבתו עלולים להתרשם שכשם שפיקוח נפש הותר בשבת, כך גם עיסוק ברפואה הותר בשבת, גם אם העיסוק והטיפול כרוך בעשיית מלאכות, דבר שאינו תמיד נכון. 

אך המשנה (מסכת שבת פרק יד משנה ג) אומרת שבנסיבות מסוימות מותר לאכול ולשתות דברים המרפאים: אדם שזקוק לשים חומץ בין שיניו רשאי לאכול מאכל עם חומץ כרגיל, גם אם כוונתו לרפואה; מותר לסוך שמן בשבת, כל עוד שמדובר בשמן שרגילים לסוך בו, גם אם כוונתו לרפואה; מותר לאכול מאכלים ולשתות שתייה שיש להם תכונות רפואיות, כל עוד הם נחשבים בעיני האנשים כמאכל וכשתייה. מותר אפילו לשתות דברים שבדרך כלל רק חולים שותים, אם אינו מתכוון לרפואה. 

רש"י והטור מסבירים שההיתר לשתות דברים שרק אנשים חולים שותים נאמר רק עבור אנשים בריאים. אדם בריא רשאי לשתות כל דבר, כל עוד אינו מתכוון לרפואה.

 ברם, מלשון הרמב"ם מדייקים הפוסקים (אגלי טל וביאור הלכה) שהוא מתיר גם לאדם חולה לשתות שתייה מרפאת, בתנאי שאינו מתכוון לרפואה. 

לכאורה ההיתר הזה מפתיע. מדוע שיהיה מותר לאדם חולה לשתות משהו שירפא אותו, הרי זו מהותה של כל הגזירה!

אם כבר אנו מקשים, יש מקום להקשות על כל הדינים במשנה. מדוע חז"ל מקלים באכילה ושתיית דברים שיש להם תכונות רפואיות? מדוע לא לגזור גזירה פשוטה יותר האוסרת על הרפואה? 

תשובה אחת אפשר לבסס על הטעמים המדויקים שאמרנו לעיל. אם הנושא הוא שהחולה עלול לחפש דרכי טיפול נוספות, כל עוד אנו מגבילים אותו לאכילה רגילה, זה מזכיר לו להימנע מרפואה ממש. ואם החשש הוא הרושם שמותר לעסוק ברפואות, הרי שהגבלת הרפואה לאכילה ושתייה רגילה לא תיצור רושם שכזה על הסובבים. 

אך האגלי טל אומר משהו עקרוני יותר. לא יתכן לאסור לאכול או לשתות כל דבר שמחזק את האדם, שהרי כל אוכל ושתייה בריאים נותנים לאדם כוח. לא יעלה על הדעת שנאסור לאכול ולשתות מאכלים בריאים בשבת מכיוון שיש להם סגולות רפואיות! 

הרב פיינשטיין ממשיך את הקו הזה ושואל: נניח שיש אדם שאינו חולה, אך יש בו חלישות מסוימת. האם לאדם זה יהיה אסור לאכול ברוקולי, בזמן שלאדם אחר, בריא, מותר? לא יעלה על הדעת. לכן הוא אומר שלפי הרמב"ם התרופות האסורות בהתקיים שלושה תנאים: א. האדם עצמו במצב של חולשה (כאדם חולה מעט, גם אם אינו נופל למשכב). ב. המאכל נתפס בעיני הציבור כתרופה. ג. האדם מודע לסגולה הרפואית ואוכל או שותה את המאכלים הללו לצרכי רפואה.  

רק במצב זה ניתן להבחין בצורה ברורה בין מאכלים שנאכלים כצורך רפואי ובין מאכלים הנאכלים כחלק מאורח חיים בריא. חז"ל לא אסרו על בריאות, אלא על לקיחת תרופות. נסכם כי מצווה לאכול ולשתות בשבת, גם לענג את השבת וגם כחלק מהדאגה לבריאות הנפש והגוף.

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר