שנת תשפ"ד| שבת פרשת בשלח

פרשת השבוע: האם הפושעים מעזה התגיירו?

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"  (יג, יז).

הקב"ה איננו מנחה את עם ישראל, היוצא ממצרים, לדרך הקצרה ביותר העוברת בארץ פלישתים, כך מפורש בתחילת פרשתנו. 

הפלישתים, שהגיעו מאיי יון לחוף הדרומי של ארץ ישראל, בזמן שעם ישראל התהווה במצרים, היו אויב חזק מאוד בגלל יכולתם הטכנולוגית, בעיקר בתחום חרושת הברזל והנשק. כך מתוארת המציאות בכתוב: "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית" (שמו"א יג, יט). המלחמות נגדם היו על השליטה בארץ ישראל ובדרכים הבין-לאומיות שעברו בה. הנביא עמוס בא חשבון עם הפלישתים ואכזריותם: "כֹּה אָמַר יְקֹוָק עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם" כעונש הוא מבטיח להם: "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ: וְהִכְרַתִּי ... וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק" (א, ו – ח).

למרות כל זאת, ננסה להאיר תכונה מדהימה של דוד המלך, שהצליח להחזיר בתשובה חלק מהם, בזכות אישיותו המיוחדת שקידשה שם שמים. מידותיו התרומיות של דוד, קירבו אותנו למצב אליו אנו שואפים, כמבואר בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים: "אֱלֹ-הֵינוּ וֵאלֹ-הֵי אֲבוֹתֵינוּ מְלֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדָךְ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרָךְ, וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזָּךְ, עַל־כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצָךְ, וְיֵדַע כָּל־פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל־יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: ד' אֱלֹ-הֵי יִשְׂרָאֵל מָלַךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה".

נביא מספר הוכחות להליך מעין זה בארץ פלישתים, ונתרכז ביושבי גת, עירו של אכיש מלך העיר. (ערי הפשתים האחרות היו עזה, אשקלון, אשדוד ועקרון)

כבר בביקור הראשון של דוד, הנרדף על ידי שאול המלך בעיר גת, מכנים אותו שריו של אכיש "מֶלֶךְ הָאָרֶץ" (שמו"א כא, יב), כינוי המבטא הערצה והערכה. אחד מהגיבורים החשובים ביותר, שמונה כאחד משלשת מפקדי צבא דוד בזמן מרד אבשלום, היה אִתַּי הַגִּתִּי כמבואר בכתוב: "וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי" (שמו"ב יח, ב). ואם יטען הטוען כי איתי היה יהודי שהתגורר בגת, חז"ל מלמדים אותנו אחרת: "דכתיב: "ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב", ומי שרי? איסורי הנאה נינהו! אמר רב נחמן: איתי הגיתי בא וביטלה (איתי הגתי עובד כוכבים היה-רש"י)" (עבודה זרה דף מד ע"א). וצריך לומר כי בזכות ההיכרות עם דוד, הפסיק איתי לעבוד עבודה זרה. לא זו אף זו, איתי עמד בראש גדוד של שש מאות גתים, שהצטרפו אל דוד עם כל בני משפחותיהם, והיו נאמנים לו מאוד, כמפורש בכתוב "וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ:... וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי לֵךְ וַעֲבֹר וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל אֲנָשָׁיו וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ" (שם, טו יח – כב).

אכיש עצמו העריץ את דוד וכינה אותו בכינויים הבאים: "וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵלָיו חַי יְקֹוָק כִּי יָשָׁר אַתָּה...וַיַּעַן אָכִישׁ וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד יָדַעְתִּי כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים" (שם, כט ו-ט). מחמאות מסוג זה ניתנות רק מתוך שכנוע עצמי עמוק.

הוכחה אחרונה, שתסיר כמעט כל ספק, מצויה בהתבטאות הבאה: "וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵלָיו חַי יְקֹוָק" (שם, שם ו). אכיש מלך גת הפלישתי נשבע בשם השם, לא פחות ולא יותר. כל הסימנים הללו מובילים אותנו למסקנה כי דוד בהליכותיו היה מקדש שם שמים. גם כאלה, שלא היו בני ברית, הלכו אחריו והצטרפו לעדת המאמינים בקב"ה, אם כגרי תושב ואולי אפילו כגרי צדק.

רוב הפלישתים היו ראויים לנבואתו של עמוס בדבר חורבנם, מיעוטם הושפע מאישיותו של דוד, בזמן שהיה קשור עם אכיש מלך גת. מיעוט זה חזר בתשובה ועבר גם תהליך גירות.

(להעמקה בשאלה: האם שירתו כאלה שאינם בני ברית בצבאו של דוד? ניתן לעיין ב"חמדת ימים" לפרשיות ויגש ויחי תשע"ט).

למען הסר כל ספק! הפלשתינאים אינם צאצאי הפלישתים, רובם מהגרי עבודה מארצות שונות, שהגיעו לארץ ישראל בעקבות בניינה בידי החלוצים.

גם בימים טרופים וקשים אלה, של מלחמה בשונאים האכזריים ותומכיהם מאזור זה ומחיר כבד, נרים על ראשנו את גבורתם של חיילי צה"ל ואת גבורתם של האלמנות, האימהות ושאר בני המשפחות, המעודדים את רוח העם ומרוממים אותו. הם שמנחמים ומחזקים את אלה שבאים לנחם ולחבק אותם. הם שוב חוזרים ומוכיחים את היותו של עם ישראל עם הנצח.

נשתדל להיות ראויים להקרבתם ונחזק את ההקשבה והאהבה בינינו, ונתפלל את התפילות שחכמים תיקנו לנו, בעקבות הנביאים:

"וְיֹאמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: ד' אֱלֹ-הֵי יִשְׂרָאֵל מָלַךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה".

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר