שנת תשפ"ד| שבת פרשת בשלח

חמדת השבת: ראו כי ה' נתן לכם השבת

בפרשתנו אנו פוגשים את השבת הראשונה של עם ישראל. נעמוד מעיסוקנו הרגיל ונעסוק בשבת ראשונה זו. 

הקב"ה מבטיח שעם ישראל יקבלו מן מהשמיים, אותו הם יאכלו עד בואם אל ארץ נושבת. אך משה מזהיר אותם "ששת ימים תלקטהו, וביום השביעי שבת, לא יהיה בו", על כן "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". 

אך אם נדקדק בסיפור נראה שבתחילתו משה אינו מזכיר את השבת. משה אומר שביום ששי הם ילקטו לחם יומיים, ואינו מסביר מדוע. בתחילה העם שומרים מהמן לבוקר, ועל כך משה נוזף בהם. נראה שזו הסיבה שכאשר העם לוקט את לחם המשנה, כפי שציווה אותם משה, נשיאי העדה רצים למשה לומר לו שהעם לוקחים יותר מדי. מלשון תשובתו של משה נשמע שמשה עונה לבהלה של הנשיאים – אכן, בגלל שיש שבת, לכן הם עושים את הדבר הנכון. נראה שהנשיאים היו מבולבלים מהנושא של השבת, ולא הבינו לבד מדוע משה ציווה ללקוט פי שניים ביום ששי. נשוב לנקודה זו בהמשך. 

מהו האיסור ממנו נשמרו לוקטי המן? 

רש"י (לאור דברי חז"ל) מתלבט באיזה איסור מדובר. איסור תחומין הוא מדרבנן, ולכן ככל הנראה לא עליו מדובר. לכן רש"י אומר שהאיסור מתייחס ל"לוקטי המן". 

במסכת שבת (דף פז ע"ב) ישנה מחלוקת אם באותה שבת העם התקדם לעבר הר סיני. בעלי התוספות במקום מסבירים שככל הנראה הפסוק "אל יצא איש ממקומו" נוסף אחרי מתן תורה, לכן משה לא ציווה עליו לעם עת היו בדרכם להר סיני. 

לאור זאת המשך חכמה אומר שבהכרח מדובר באיסור שבת אחר, לא תחומין ולא הוצאה מרשות לרשות. הוא מציע שהיה אסור ללקוט את המן משום שיש בכך מלאכת מעמר. מעבר לכך שיש בזה חידוש שאינו רמוז בפסוק (אין זה אומר שזה לא נכון, כמובן), הוא עצמו אומר שלא מוסכם שיש מלאכת מעמר בעימור מוצרים שאינם גדלים בטבע. וכאן יש מקום לפלפל בשאלה אם המן היורד מן השמיים נחשב דבר שצומח בטבע. 

יתכן ואפשר להציע אחרת. 

אם נעיין בפסוקי הנביאים וכתובים, נראה שאיסורי שבת עליהם הנביאים תמיד הזהירו היו איסורי מקח וממכר. כאשר עמוס (פרק ח) מתאר את הרשעות של ממלכת ישראל, המקטינים איפה ומגדילים שקל (כלומר, את צד המשקולת עליו יושבת הסחורה שלהם), הוא אומר שהרשעים מתקשים להמתין לצאת השבת בכדי לעסוק במסחר. רואים שאיסור המסחר מושרש היטב גם אצל רשעי עם ישראל. ירמיהו (פרק יז) מזהיר מנשיאת משא וסחורה בשבת. נחמיה (פרק יג) נעל את שערי העיר כדי להשאיר את הסוחרים בחוץ, וכך שמר על צביון השבת. 

על פניו זה מפתיע: הרי איסור סחורה הוא מדרבנן, גזירה שמא יכתוב. לא ברור שהוא נגזר בתקופה כה מוקדמת. וגם אם כן, מדוע מתמקדים בו, ולא באיסורי תורה? 

אפשר לטעון שאיסורי תורה רבים תלויים במסחר, ולכן אם מונעים אותו ניתן למנוע איסורים של כותב, מעמר, טלטול והוצאה, ועוד. 

אך הרמב"ן (ויקרא פרק כג פסוק כד) והריטב"א (ראש השנה דף לב ע"ב) מסבירים אחרת. הם אומרים שאמנם פעולת מקח בודדת אסורה מדרבנן. אך כאשר כל השוק מתנהל בשבת, יש בכך איסור דאורייתא. הרמב"ם (הלכות שבת פרק כא א) אומר דברים דומים על הפסוק "תשבות" – אפילו מדברים שאינם מלאכה – חייב לשבות מהם. 

מצד אחד, האיסור לצאת לשוק אינו מעוגן במלאכה מסוימת, מכיוון שזהו אינו מעשה יוצר כמו יתר אבות המלאכה. מצד שני, נראה שהאיסור לצאת לשוק הוא האיסור הבסיסי ביותר, המגדיר את האנטיתזה לחוויית השבת. 

על פי זה ניתן לבאר שני דברים בפרק: 

גם אם משה אינו מזהיר מפני יציאה מהתחום, או טלטול, או מעמר, משה אומר שאסור לצאת לשוק בשבת. 

בנוסף, דווקא האנשים העובדים מבינים מיד מדוע יש ללקט את המן מראש. יתכן והנשיאים פחות מורגלים בעבודת הכפיים והבאת הפרנסה הביתה, ובוודאי שליציאה לשוק. לכן דווקא האנשים הרגילים לצאת לשוק הם אלו שמבינים, בלי הסבר ברור, מדוע עליהם להכין את האוכל לשבת מראש, כדי למנוע את הצורך לצאת לשוק בשבת (למרות שבמקרה זה הם קונים מה"טבע" הניסי, ולא ממוכר). 

אם נשים לב, מעבר לאזכור של יום השבת, השורש ש.ב.ת מופיע פעמיים נוספות בפרק: בתחילת הפרק עם ישראל אומרים שהם רגילים לקבל אוכל "בשבתנו על סיר הבשר". הם רגילים שמישהו אחר דואג לאוכל שלהם, מבחינת אוכל הם תמיד בשבת. הדבר הבסיסי ביותר בשבת הוא שהכל מוכן מראש. ובסוף הפרק נאמר שעם ישראל אוכלים את המן עד בואם "אל ארץ נושבת", כלומר, מקום בו הכנת המאכלים לשבת נעשית על ידי אדם, מתחילה ועד סוף, ורק שם, בארץ ישראל, שמירת השבת תקבל את מלוא משמעותה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר