שנת תשפ"ד| שבת פרשת יתרו

חמדת השבת: זכור ושמור – בדיבור אחד?

בשבת בה אנו מקבלים את מצוות השבת ה'רשמית', בעשרת הדברות, כמובן שנעבור ונשים לב אליה.

בפרשתנו נאמר "זכור את יום השבת לקדשו". ובהמשך "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי". לעומת זאת, בפרשת ואתחנן (דברים פרק ה יב-טו) "שמור את יום השבת לקדשו" ובהמשך "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת". אם כך, יש שני הבדלים בין הפסוקים: א. בשמות הציווי הוא "זכור", ובדברים הציווי הוא "שמור". ב. מוצגים שני טעמים שונים: בשמות המטרה היא זכרון מעשה בראשית. בדברים המטרה מורכבת. נאמר שהמטרה היא שהעבד והאמה ינוחו. בהמשך נאמר שעלינו לזכור את עבדות מצרים ואת הגאולה האלוקית שהייתה שם, והפסוק מסתיים באמירה ש"על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת". את סוף הפסוק אפשר לקרוא בשני דרכים: א. על כן – כדי שהעבד והאמה ינוחו – נצטווית על השבת. אם קשה לך לקיים, זכור שגם אתה היית עבדים פעם. ב. על כן – כדי שתזכור את יציאת מצרים – נצטווית על השבת. נתינת המנוחה לעבד ולאמה נועדו לסייע בזכרון יציאת מצרים.

יש לציין שרש"י מציע פירוש אחר: קשה לשמור את השבת. קשה לוותר על עבודת העבד. המוקד של הפסוק אינו העבודה שלנו, אלא הנסים הגלויים שהקב"ה עשה עבורנו להוציא אותנו משם. אם אנו חייבים לו כל כך, מן הראוי שנתגבר על הקושי ונאפשר לעבדינו יום מנוחה.

פרשנים אחרים (לדוגמא, אור החיים) ביארו להיפך: בריאת העולם יצרה את קדושת השבת. אך אין זה נוגע לשאלה מדוע אנו מקיימים אותה. בעצם יש כאן שני נושאים שונים: בשמות מבואר מה יצר את קדושת השבת, בספר דברים מבואר מהי המטרה שאנו אמורים להיות ממוקדים בה עת שאנו שומרים על השבת.

מדוע בספר שמות מובא הטעם של זכרון מעשה שמיים וארץ, ובדברים מובא הטעם של מנוחת העבדים, המעוגנת ביציאת מצרים?

יתכן ויוצאי מצרים זכרו את יציאת מצרים, ואין צורך להתרות בהם לזכור את יציאת מצרים. החמלה על העבדים בדור זה מבוססת על החוויה שלהם עצמם. יתרה מכך, דור זה של יוצאי מצרים לא נדרש לעבוד לפרנסתו. הדור הבא, של הנכנסים לארץ ישראל, אינו זוכר את חווית יציאת מצרים (יתכן ולכן נאמר "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צווך ה' אלוקיך" – כלומר, באופן שה' ציווה אז, עת עדיין הייתם בחוויה של יציאה ממצרים). הם גם עומדים לקראת הקמת מדינה שתנהל מערכת כלכלית, חשוב שיכירו ויהיו מודעים לחווית העבדות והיציאה ממצרים.

נעבור לזכור ושמור.

בספר שמות נאמר הציווי לזכור את השבת. בספר דברים נאמר שיש לשמור על השבת.

השמירה בטבעה היא מניעה, כחייל העומד בעמדה. עלינו למנוע את הפגיעה בשבת. לעומת זאת, הזכירה היא נתינת תשומת לב לעניין מסוים. מתוך כך חז"ל הבינו ששתי המילים הללו מתייחסות לפנים שונים של השבת: שמירה היא מניעה מפגיעה, ועל כן מתייחסת לאיסורי המלאכה, הפוגעים בקדושת השבת. זכירה מתייחסת למצוות החיוביות; תשומת הלב מחייבת אותנו להשקיע בשבת: ללבוש בגדים מתאימים, להשקיע בתפילה ובמאכלים.

זכרון בריאת שמיים וארץ מחייבת אותנו להשקיע בכבוד השבת. קדושת השבת נובעת מבריאת שמיים וארץ, ועלינו להגיב לקדושה זו בהתאם. לעומת זאת, הדרישה שנחוס על העובדים יחד עמנו ממוקדת בציווי להימנע ממלאכה.

הבעיה בהצגה זו היא שאנו מחלקים את השבת לשני חלקים נפרדים לחלוטין: מצווה אחת להתקרב לקדושת השבת שנוצרה בבריאת העולם, ותובעת ממנו להפוך את השבת ליום בו אנו משקיעים, רוחנית ופיזית. מצווה אחרת היא להימנע ממלאכה בשבת, וכך אנו זוכרים את עבדות מצרים ומתוכה מאפשרים לעבדינו מנוחה. על פניו נוצרים כאן שני ימים שונים לחלוטין שבמקרה נקלעו לפונדק אחד.

את האמירה הזאת אנו שומעים גם סביבנו. אנשים שאינם אדוקים במצוות טוענים שרצונם לנפוש בשבת, אך ההימנעות ממלאכה פוגעת במנוחתם. שמירת השבת פוגעת בפעולות בילוי שהם היו מבקשים לעשות בשבת.

נראה שעל כך אמרו חז"ל ששמור וזכור בדיבור אחד נאמרו. לכאורה אחרי הנסים האדירים של יציאת מצרים, איננו מתרגשים מהיכולת של הקב"ה לומר את השמור והזכור בו זמנית. המשמעות של "מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע" אינו מתייחס למעשה נסי של הקב"ה, שבוודאי יכול להשמיע קולות שונים בו זמנית. יש כאן התייחסות גם לאדם, השומע: אזנו אינה יכולה לשמוע. אין הכוונה שאזנינו לא יצליחו להאזין בו זמנית לשתי קולות, אלא שבאמת בדעתנו קשה ליישב בין שתי השבתות השונות הללו. לכאורה האוזן לא תבין מדוע שני הדברים הללו באים יחד.

אם כך, אם האוזן אינה יכולה לשמוע, כיצד אנו מיישבים את שני הדברים?

נראה שהתשובה אינה בפה, המסביר, או באוזן, השומעת ומנסה ליישב. התשובה היא בחוויה. חוויית השבת, האדם שנמצא בקהילה, במשפחה, ושומר על השבת, בכל פרטיה ודקדוקיה, מבין שלולא השמירה, אופי זכרון השבת היה מאבד את התכונה שאנו מכירים מהשבת. ישנם חלקים שאפשר להסביר: אם בני המשפחה יהיו מחוברת לאמצעים האלקטרוניים, אם חלק מהמשפחה ישהו במטבח באריכות להכין אוכל טרי, הדברים הללו יפגעו באווירת השבת. אך ישנם חלקים שקשה יותר להסביר מדוע חווית השבת תלויה בהן.

לכן התורה, מצד אחד, מצווה שני ציווים שנשמעים נפרדים לחלוטין. מצד שני הקב"ה מטיל עלינו לחוות את השבת ולעצב אותה באופן הנכון. ומי ששומר על השבת ומכבדה כראוי מבין מעצמו, בלי שהפה יכול לדבר ובלי שהאוזן יכולה לשמוע, שרק כך אפשר לזכות לשבת המיוחדת שבחסדי ה' ניתנה כמתנה מיוחדת לעם ישראל.
 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר