שנת תשפ"ד| שבת פרשת יתרו

על פי זה, לכאורה היה מקום לפטור את השכן מתשלום עלות הקיר, מדין 'זה נהנה וזה לא חסר'. דהיינו, כיוון שהקיר היה הכרחי למי שבנה אותו, הרי שלכאורה השכן שנהנה ממנו פטור מתשלום. אולם כיון שבניית הקיר הקיר מועילה בהכרח לשני השכנים, נראה שיש לחייב את השכן השני בתשלום עבור הקיר. כך עולה מדברי הרמ"א (שו"ע חו"מ רסד, ד), ביחס לתשלום עבור הצלה:

שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות, אם השני יצא מן המאסר... רק ע"י השתדלות האחר, לא יוכל לומר: לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה, אף על פי שהאמת אתו, מ"מ חייב ליתן לו לפי מה שנהנה, לפי ראות ב"ד, כן נראה לי. ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו, דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו, אינו חייב ליתן לו כלום, דזה נהנה וזה אינו חסר...

ונראה לי, דווקא שירד תחלה להציל שלו, אלא שהציל גם כן של חבירו עמו. אבל אם ירד על דעת שניהן, חייב ליתן לו מה שנהנה, מאחר שהציל של חבירו, וכמו שנתבאר, כן נראה לי.

בהמשך המאמר, מביא הרב קולין את דברי פרשני הרמ"א, אשר הסבירו שכאשר לא ניתן לשחרר את אחד משני האסירים היהודים ללא שחרור חבירו – הרי שאם אחד מהם הוציא הוצאות שהביאו לשחרור של שניהם, חבירו צריך להתחלק עמו בהוצאות. באופן דומה, כיון שבניית קיר תמך היא מעשה אחד שבהכרח מועיל לשני בעלי המגרשים הסמוכים – הרי שהשכן צריך להשתתף בעלויות הקיר שבנה חבירו. גם אם אחד השכנים בנה את הקיר בעצמו, הרי הוא בגדר מי ש'ירד על דעת שניהן', ולא בגדר מי ש'ירד תחילה להציל שלו', כיון שאין אפשרות לבנות את הקיר באופן כזה שלא יועיל לשכן.

למסקנת הרב קולין, אם בעל מגרש בנה קיר תמך והוציא הוצאות עבור השכן שלו – על השכן להשתתף בהוצאות שהועילו לו. ודוק – דווקא ב"הוצאות שהועילו לו", אבל אם לשכן לא הייתה תועלת מכל או מחלק מהבנייה, אז הוא פטור מתשלום על החלק שלא הועיל לו.

האם היתה לנתבעת תועלת מקיר התמך?: כאמור, הנתבעת טענה שלא רק שלא נהנתה, אלא שבניית הקיר כפי שנבנה הטילה עליה עלויות נוספות מעבר לעלויות שהיו מוטלות עליה אילו הקיר לא היה נבנה. לדבריה, היא נאלצה לפנות למהנדס מומחה על מנת לקבל הנחיות לצורך בניית תוספת לקיר באופן שלא יפגע בקיר התמך של התובע. היא שילמה על התוספת סך 38,962 ₪, בזמן שאילו קיר התמך של התובע לא היה קיים, עלות הבנייה הייתה 20,000 ₪ בלבד.

בית הדין אִפשר לתובע להוכיח את טענתו, שבניית הקיר נעשתה באופן המועיל לנתבעת, ולהפריך את הטענה שהקיר שהתובע בנה כלל לא הועיל לנתבעת, אלא נבנה באופן המועיל לתובע בלבד. אך התובע לא עשה זאת. בית הדין גם עשה מאמצים לרדת לחקר האמת ע"י זימון המהנדס שתכנן את הקיר של התובע, אך הלה סרב לתת חוות דעת. לכן, נאלץ בית הדין לדחות את התביעה בהיעדר ראיות.

מי אחראי להביא עדים וראיות?: בערעור על פסק הדין, טען התובע כי בית הדין היה צריך לטרוח יותר כדי להביא עדים שיכריעו במחלוקת שבין הצדדים.

טענה זו נדחתה בפסק הערעור, משום שלפי ההלכה הבאת הראיות והעדים מוטלת על בעל הדין, ולא על בית הדין: "וכל מי שיש לו ראיה בעדים, מטפל בהם להביאם לבית דין" (שו"ע חו"מ כח, ה).

בפסק הערעור נכתב עוד:

אמנם בית הדין רשאי ליזום חקירה והבאת עדים... אולם למרות זאת, האחריות להבאת הראיות מוטלת על בעל הדין. אשר על כן, ניתן היה לדחות את טענות התובע כנגד בית הדין כבר בשלב זה.

אולם, במקרה זה, בית הדין נהג לפנים משורת הדין ופעל מיוזמתו להביא עדים שיכריעו במחלוקת בין הצדדים...

דהיינו, שבית הדין פנה למספר מהנדסים כדי לקבל חוות דעת. אלא שבגלל מחדלים של התובע בהגשת תוכניות ומדידות – המהנדס לא יכול היה להגיש חוות דעת.

אמור מעתה, בית הדין עשה מעל ומעבר למה שההלכה מחייבת אותו כדי לברר את הנושא ולקבל חוות דעת מקצועית, אולם, התובע לא המציא את הראיות שהתבקש ולכן המאמץ נכשל. בהינתן כך, אין לתובע להלין אלא על עצמו, ואין מקום לביטול פסק הדין של בית הדין קמא.

כך שלסיכום, התביעה נדחתה מחוסר ראיות. 

למעבר לפסק הדין