שנת תשפ"ד| שבת פרשת תזריע

 ¹ על הכתוב (שמות יב, יז): "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם", נאמר במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בא, מסכתא דפסחא פרשה ט):

"ושמרתם את היום הזה לדורותיכם, למה נאמר? והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם? אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהם משום שבות מנין, ת"ל ושמרתם את היום הזה, להביא דברים שהן משום שבות".

פירש הרמב"ן (ויקרא כג, כד):

"ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביום טוב אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביום טוב ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה, שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה 'שבתון', שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח".

ועל אחת כמה וכמה נכונים הדברים לגבי השימוש במחשב ובטלפון סלולרי, שעל ידם מתבצע כיום המסחר, מערכת הבנקאות ומקצועות רבים, ואם יפרצו להתיר את השימוש בהם, השבת ויום טוב יהפכו לימי חול לכל דבר.

² אין שום היתר למפגשים מקוונים בין אנשים בריאים החפצים בקשר המשפחתי, גם אם המפגש מופעל מלפני החג. אין כאן היתר של שבות דשבות במקום מצווה, המבואר בשלחן ערוך (או"ח שז, ה), שכן היתר זה הוא דווקא באמירה לנכרי לעשות איסור דרבנן, מה שאין כן בנדון דידן, שאף אם המכשיר מופעל על ידי גוי או מופעל מלפני החג, ישנם חששות של איסור רושם ביצירת התמונה על המסך.

נוסף על כך, יש בכך משום פריצת גדר של שימוש במכשירים הללו בשבת שלא לצורך חולה, ואם התירו בשעת המגפה, שכולם מצויים בבידוד, יבואו גם להתיר עבור בני משפחה שגרים רחוק, או נמצאים בחופשה במקום רחוק, ואחריתה מי ישורנה. ובשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' סג) התיר במקום צורך להשאיר רדיו דלוק אל תוך שבת, אך לאחר מכן (או"ח סי' קכד) כתב שהוא מתחרט מאוד על תשובתו הראשונה וחוזר ממנה, שלא יצא מזה מכשול להשתמש במכשירים חשמליים בשבת.

ואין לומר שביום טוב יש יותר מקום להקל, וזאת על סמך הפוסקים שהתירו הדלקת האור או מכשירי חימום ביום טוב, כגון במשפטי עוזיאל (או"ח א, יט), משני טעמים. ראשית, לדעת הפוסקים הללו, הדלקת האור וגופי חימום במכשירים חשמליים אינה בגדר הולדת אש האסורה ביום טוב, אלא מעין העברה מאש לאש המותרת ביום טוב. אבל על כך חלקו פוסקים רבים, הן בסברות הלכתיות והן בטענות מציאותיות על אופן פעולת החשמל (אחיעזר חלק ג סימן ס; הגרש"ז אויערבאך בספרו מאורי אש פרק א; ציץ אליעזר חלק א סימן כ פרק ו; יביע אומר חלק ב או"ח סימן כו, ועוד רבים). נוסף לכך, אף לדעת הפוסקים המתירים, אין היתר גורף להדליק כל מכשיר חשמלי ביום טוב, אלא דווקא מכשירים שהמלאכה בהם היא מלאכת מבעיר בלבד. אבל פשוט שיהיה אסור למשל להפעיל מכונת כביסה ביום טוב אף לדעתם, מצד איסור כיבוס. ולכן אין דבריהם נוגעים לשימוש בחשמל ביום טוב שלא למטרת הבערה אלא למטרת מלאכה אחרת. ולכן אם יש במכשירים אלו חשש מלאכות אחרות, כגון איסור רושם ביצירת התמונה על המסך, היתר הפוסקים הללו במכשירים שנועדו להדלקת אור או חימום לא ישמש היתר למכשירים כגון מחשב או מכשיר סלולרי וכדומה.

³ כפי שנפסק בשלחן ערוך (או"ח תעב, א). ועיינו שו"ת במראה הבזק (חלק ב תשובה לט) מה ניתן לעשות בשעת הדחק כשיש צורך להתחיל את מקצת הסדר לפני צאת הכוכבים.

⁴ ניתן להביא לכך כמה ראיות שמחלה נפשית או מצב נפשי קשה נחשבים לפיקוח נפש:

מבואר במשנה (שבת ב, ה):

"המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובדי כוכבים מפני לסטים מפני רוח רעה ואם בשביל החולה שיישן פטור. כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב. ורבי יוסי פוטר בכולן, חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם".

ומבואר בגמרא (שבת ל ע"א) שברישא של המשנה מדובר בחולה שיש בו סכנה. ואף על פי שכתוב במשנה "פטור", הכוונה היא שהדבר מותר.

אחת הדוגמאות ברישא של המשנה היא רוח רעה. ומשמע מפירוש רש"י שכל הדוגמאות של הרישא של המשנה נחשבות סכנה, ובכללם רוח רעה. וכן כתבו רבנו חננאל (שבת ל ע"א ד"ה אוקימנא), הרמב"ן (שבת ל ע"א ד"ה הא), הרשב"א (שבת ל ע"א ד"ה הא), הריטב"א (שבת ל ע"א ד"ה לעולם) ועוד ראשונים רבים.

אמנם הרמב"ם כתב בפירוש המשנה:

"רוח רעה, קורין לכל מיני 'אלמאלנכ'וליאת', ויש מהן מין שהחולה בורח ויוצא מגדרו כשרואה אור או כשהוא נמצא בין בני אדם, וימצא נחת רוח ותשקוט נפשו בחושך ובבדידות ובמקומות השוממין, וזה מצוי הרבה בבעלי המרה. ותקון משנה זו כך, מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה פטור ואם בשביל החולה שיישן מותר. ואמר פטור במקום מותר, מפני שהדין בסוף המשנה חייב ואי אפשר שיעבור מדין מותר לדין חייב. וזה החולה הוא חולה שיש בו סכנה, ובתנאי שאי אפשר להעבירו למקום אחר ולא להסתיר את האור ממנו".

משמע מלשון הרמב"ם שרק החולה שבסוף הרישא של המשנה הוא חולה שיש בו סכנה ופטור ומותר, אך המקרים של הרישא, ובכללם רוח רעה, אינם נחשבים סכנה ופטור אבל אסור. ועיינו ביד דוד (שבת, מהדורה תניינא, ל ע"א ד"ה אי בחולה) שדן בדברי הרמב"ם הללו.

הטור כתב (או"ח סימן רעח):

"המכבה הנר מפני שהוא מתירא מפני עכו"ם או לסטים או רוח רעה או לצורך חולה שאין בו סכנה פטור אבל אסור; ואם יש בו סכנה מותר לכתחלה".

משמע מלשונו שבסתם אין סכנה ברוח רעה, או שעל כל פנים לעיתים ברוח רעה אין סכנה.

על כל פנים מבואר שלרוב הראשונים כוונת המשנה היא שברוח רעה יש סכנה, ולכן מותר לכבות את הנר מפני רוח רעה. ויש לעיין בדעתם אם סתם רוח רעה מוחזקת היא כסכנה, או שמדובר במשנה דווקא כאשר ידוע שיש סכנה. הרמב"ן (שבת ל ע"א ד"ה הא) כתב: "שיודע היה שבגוים ולסטים ורוח רעה יש בהם סכנה, שכן דרכן לעולם וספיקן נמי מתירן". ומשמע שבדרך כלל יש סכנה ברוח רעה, וגם אם יש ספק – דוחה שבת. והרשב"א (שבת ל ע"א ד"ה הא, וכן בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפא) דייק מהירושלמי (וכן נקט בדעת רש"י) שמדובר באופן שידוע שיש סכנה, אך העלה שבכל אופן שיש ספק – דוחה שבת, וכדברי הרמב"ן. ועיינו בשבט הלוי (חלק ד סימן לד) שדן בדברי הרשב"א הללו.

ויש להביא ראיות נוספות שרוח רעה ומחלת נפש נחשבות סכנה.

מבואר בגמרא (תענית כב ע"ב):

"תנו רבנן: עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ואחד ספינה המיטרפת בים, ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין, ומפני רוח רעה, על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית". הברייתא כאן כוללת את רוח רעה, שהיא סוג של מחלת נפש, בכלל מצבים של פיקוח נפש. וכן משמע מפירוש רש"י:

"מפני רוח רעה. שנכנס בו רוח שידה, ורץ והולך, ושמא יטבע בנהר או יפול וימות".

וכן כתב הר"ן (תענית ח ע"ב בדפי הרי"ף):

"ויחיד הנרדף מפני עכו"ם או מפני רוח רעה. שנכנסה בו רוח שד ורץ והולך, שמא יטבע בנהר או יפול וימות או שהוא חולי ממיני החליים. ולפ"ז יש ללמוד מכאן לכל חולי שיש בו סכנת היום, דמתריעין עליו בשבת, שלא אמרו מפני רוח רעה אלא מפני שהוא חולי של סכנה ביומו. ואיפשר שעל זה סמכו בהרבה מקומות שאומרין מצלאין על החולים בשבת. ומכל מקום דוקא כשיש בו סכנת היום, שלא שנינו רוח רעה אלא דומיא דספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני עכו"ם".

ודברי הר"ן הובאו להלכה בשלחן ערוך (רפח, ט-י).

וכן כתב הרשב"א (מיוחסות סי' רפא, והובאו דבריו בבית יוסף י"ד סי' רכח וברמ"א שם רכח, טו) שמי שנשטתה או שיש לו רוח רעה נחשב סכנת נפשות שמחללים עליו שבת ודוחים איסורי תורה.

ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' עו, הובאו דבריו בפתחי תשובה יו"ד פד ס"ק יג) הביא דברי הרשב"א הללו והוכיח שהרא"ש חולק על הרשב"א, אך מכל מקום סיים שבפיקוח נפש מקילים ולכן במקום שיש רפואה בדוקה למחלת הנפש נדחים איסורי תורה. וכן כתב בכף החיים (או"ח שכח ס"ק כג) על פי החתם סופר, שיש להקל ולחלל שבת לרפואת מי שנשטתה.

וכתב המהרי"ל (הלכות תשעה באב אות יא):

"על שהיה חסר דעת ונתרפא מיום אל יום, שאלו ממהר"י סג"ל איך ינהוג בשבוע של ט' באב ובט' באב. והיה מורה לאכול בשר ולשתות יין כל השבוע, וגם לא להתענות בט' באב".

דבריו מובאים במגן אברהם (סימן תקנד ס"ק ח). וביאר בלבושי שרד (שם ס"ק ז) שמדובר שהוא הולך ומתרפא, אך עוד לא נרפא לגמרי, ולכן יש חשש סכנה אם יתענה. וכתב בפרי מגדים שם (אשל אברהם ס"ק ח): "וכל שיש סכנה, אף ביום הכפורים אין מתענה". ונראה מדבריהם שהבינו שריפוי מחוסר דעת לדעת נחשב פיקוח נפש.

ובשו"ת חבלים בנעימים (חלק ד או"ח סי' יג) נשאל על מי שהיה שוטה ונשתפה והרופאים אומרים שאם יתענה ביום כיפור יחזור לשטותו. וכתב שם שני טעמים להתיר לו לאכול ביום כיפור. טעם הראשון הוא שאם יחזור לשטותו יסתכן בכך שעלול לפגוע בעצמו, וכן עלול לפגוע באחרים. טעם שני כתב מכיוון שמבואר בגמרא (יומא פה ע"ב): "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", וכיוון שאם יחזור לשטותו יהיה פטור מכל המצוות, ואף אם ישמור שבת לא תיחשב שמירת שבת כיוון שלא יהיה מחויב בדבר, לכן יש לחלל עליו שבת על מנת שלא ייפטר מן המצוות. ואם מותר לחלל עליו שבת, קל וחומר שמותר לו לאכול ביום כיפור.

בדומה לזה כתב בהגהות מיימוניות (מאכלות אסורות יד, טו, הובא גם בדרכי משה יו"ד סי' קנה סוף אות ג, ובט"ז יו"ד פד ס"ק כד) בשם רבו המהר"ם:

"שאלו לרבי על נכפה אחד והיה רוצה עכו"ם אחד לרפאותו ולהאכילו מאכל אחד לרפואה שנראין הדברים שיש בו שרץ העוף לפי הענין, והשיב כי נכפה חולי גדול וכמכה של חלל דמי ופעמים שמסתכן ונופל באור או במים ומותר אם הרפואה ידועה...".

וכתב בשו"ת פרי הארץ (לרב ישראל מאיר מזרחי, חלק ג יו"ד סימן ב) שמדברי המהר"ם (המובאים בספר איסור והיתר הארוך, כלל נט אות לה) ניתן ללמוד שכל ריפוי של שוטה נחשב פיקוח נפש, כי החשש שיסתכן קיים בכל שוטה. וכן כתב בשו"ת אדמת קודש (לרב נסים חיים משה מזרחי, אחיו של בעל שו"ת פרי הארץ ובתשובה על אותה שאלה, חלק א יו"ד סימן ו) שבשוטה יש חשש שימית עצמו ולכן נחשב סכנת נפשות. והביא דבריהם החיד"א (שיורי ברכה יו"ד סימן קנה אות ב).

וכן כתב בשו"ת אגרות משה (אבעה"ז חלק א סימן סה):

"ובדבר אם הרופאים אומרים שאם תתענה תחזור לשטותה אם רשאה לאכול ביו"כ, פשוט שמותרת משום דשטות הוא סכנה, ואף שהמחלה עצמה לא תמיתנה אבל כיון שמצד המחלה אפשר שתמית עצמה ואת אחרים, הוא ג"כ פקוח נפש".

וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ד סימן יג) העלה שחולה רוח המסוכן לעצמו ולציבור, נחשב במצב של סכנת נפשות ורפואתו היא פיקוח נפש.

אמנם בספר שבלי הלקט (ענין שבת סוף סימן קכג) כתב:

"כתב ר' בנימין אחי נר"ו שזה שנוהגת פעמים רבות שמקלחות מן החלב בפי התינוק כדי שיהא אוחז את הדד ויינק, אין בו איסור. אבל מה שנוהגת להתיז מן החלב על נשיפת רוח רעה אסור, שהרי אין בו סכנה. וצערא יתירא נמי ליכא, הלכך אסור".

וכדבריו פסק הרמ"א (או"ח שכח, לה). ומזה משמע שרוח רעה אינה סכנה. אך בשבט הלוי (חלק ד סימן לד) ביאר ששם הכוונה היא רק "כעין נגיעת רוח רעה, לא שנכנס בו רוח שטות מחמת רוח רע". וכן מוכח מלשונו של השבלי הלקט, שהרי כתב שאין בזה צערא יתירא, כאשר ברוח רעה ודאי שיש צער רב.

אמנם בשבט יהודה (שער א, הערות נוספות לפרקים ח-י) חילק בין נכפה שיש בו סכנה שייפגע לבין שוטה שאין בו סכנה זו. אך מדברי כל הפוסקים הללו נראה שלא כדבריו.

ובשו"ת נצר מטעי (פרידמן, חלק א סימן ח) כתב שריפוי חולי נפש הוא בגדר פיקוח נפש משום שכל עוד שהוא שוטה הוא פטור מן המצוות, ובכלל "וחי בהם" הוא שיוכל לקיים את המצוות, וכן מטעם חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. והביא ראיה לכך משו"ת חתם סופר (או"ח סימן פג), שדן אם מותר למסור נער שוטה לבית חינוך של גויים שיביאו אותו לכלל דעת, אך יאכילו אותו מאכלות אסורות. וכתב שם החתם סופר שלכאורה מוטב שיחלל התורה זמן מה כדי שאחר כך ישמור מצוות הרבה, אך כתב שמכל מקום אין ראיה גמורה לכך. וכן בשו"ת בית יצחק (אבהע"ז חלק א סימן לט אות ו) נטה לומר כן, אך לא החליט הדבר.

ובשבט הלוי (ד, לד) כתב: "הנה פשוט לדידי דלהציל אדם שלא יתהפך מפקח שולט על עצמו לשוטה גמור שאינו שולט על עצמו, הוא פקוח נפש גמור". והביא שני טעמים לדבר, משום שעלול לבוא לכלל סכנה, ומשום שעצם הדבר שייפטר מן המצוות אם ישתטה הוא פיקוח נפש על פי דברי חז"ל, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

אמנם יש הסוברים שרק מטעם שיסתכן נחשב פיקוח נפש, ולא מטעם שנפטר מן המצוות. ראו הערות הגרי"ש אלישיב (שבת כט ע"ב), שלאחר שמביא תשובת החתם סופר (יורה דעה סימן שלט), "דבסכנת שגעון חשיב פקו"נ ודוחה כל איסורי התורה", כתב:

"והביאור בזה, דכיון שע"י שגעונו יכול לבוא לעשות דברים מסוכנים לחייו וכו' כיון שאינו בר דעת, ע"כ חשיב פקו"נ מהשתא. אמנם מצד מה דאמרי' ביומא טעמא דהיתר פקו"נ דהוא משום מוטב שיחללו עליו שבת אחת וכו', אין סברא להתיר, דודאי דלא שרינן מצד סברא זו גופא אלא במקום פקו"נ לפנינו. ועדיין צ"ב".

והרב יצחק זילברשטיין (במאמרו, מעמד השוטה והגדרתו לענין פיקוח נפש, עמק הלכה אסיא א עמ' 210–214) תלה את הדבר במחלוקת הפוסקים אם נפסק להלכה הטעם של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

ועיינו עוד בהרחבה באנציקלופדיה הלכתית רפואית חלק ז ערך שוטה.

על כל פנים, נמצא שלרוב רובם של הראשונים והאחרונים, מחלת נפש או מצב נפשי קשה נחשבים פיקוח נפש ויש לחלל שבת לרפואתה או מניעתה – או מטעם שמי שחולה במחלת נפש עלול לפגוע בעצמו או באחרים, או מטעם שעצם זה שייפטר מהמצוות מחמת היותו שוטה נחשב לפיקוח נפש.

⁵ מצאנו בכמה מקומות בגמרא שעבור יישוב דעתו של חולה נדחים איסורי שבת:

לגבי יולדת, מבואר בגמרא (שבת קכח ע"ב) שאם היא צריכה לנר, מדליקים לה נר. ואפילו אם היא עיוורת, אם היא מבקשת נר מדליקים עבורה. בטעם הדבר מבארת הגמרא:

"מהו דתימא, כיון דלא חזיא אסור, קא משמע לן, איתובי מיתבא דעתה; סברא אי איכא מידי, חזיא חבירתה ועבדה לי".

וביארו התוספות (ד"ה קמ"ל):

"שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה".

וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת ב, יא):

"היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת. קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה, ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה".

וכן נפסק בשלחן ערוך (או"ח של, א).

הרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש, ענין הסכנה ד"ה בפרק מפנין) למד מגמרא זו, "דמשום יתובי דעתא דחולה בעלמא, מחללינן שבתא במלתא דמסתכנא בה". ומבואר מדבריו שדין זה אינו רק ביולדת, אלא בכל חולה שיש בו סכנה. וכן עולה מדברי התשב"ץ (חלק א סימן נד):

"מכאן נראה שאפי' מפני ישוב דעתו של חולה, ואפי' אינו צריך לרפואתו אלא ישוב דעתו, מדליקין את הנר, אעפ"י שהוא סומא ואינו נהנה מן האור, וה"ה לשאר מלאכות שהחולה מתיישב דעתו בהן שעושין אותן בשבת".

וכן מצאנו בשו"ת הרשב"א (חלק ד סימן רמה):

"...כך שמעתי מפי ה"ר אהרן ז"ל. ועוד אמר שכותבין כל קמיע אפי' בשבת, לחולה שיש בו סכנה או ליולדת, היכא דאינהו תבעי ליתובי דעתייהו, אף על פי שאין אנו יודעים אם הוא מומחה אם לאו".

נמצא שהתיר לכתוב קמיע בשבת לבקשת החולה אפילו אם איננו יודעים אם הוא יועיל, וזאת על מנת ליישב את דעתו של החולה.

ומצאנו גם בגמרא (בבא בתרא קנו ע"ב) שהתירו לקנות קניין משכיב מרע בשבת, שמא תיטרף עליו דעתו. אמנם מזה לא ניתן ללמוד להתיר אף איסורי תורה, שכן קניין אינו אסור בשבת אלא מדרבנן. ואף לגבי קניין זה שהתירו אצל שכיב מרע נחלקו הראשונים אם מדובר בקניין המועיל או בקניין שאין בו צורך כיוון שמתנת שכיב מרע נקנית באמירה. עיינו ברשב"ם שם (ד"ה קונין), תוספות (שם ד"ה קונין), רמב"ם (הלכות זכיה ומתנה ח, ג), רא"ש (בבא בתרא ט, לו), טור ובית יוסף שלחן ערוך ומפרשים (חו"מ סימן רנד), ועוד.

ומבואר בגמרא (גיטין עז ע"ב) שהתירו לשכיב מרע לגרש בשבת, ואף התירו לאשה לקנות את מקום הגט עבור כך בשבת. אמנם אף כאן מדובר באיסור דרבנן בלבד, וכן נחלקו הראשונים אם ההיתר הוא משום שלא תיטרף דעתו עליו או משום שלא תיפול לפני יבם (ראו תוספות שם ד"ה ותיזיל, רמב"ן ד"ה והא דשרו, ועוד).

על בסיס סוגיות אלו מובא באור זרוע (חלק ג פסקי בבא בתרא סימן רה):

"וכבר נשאל רבינו שמריה זצ"ל על שכיב מרע אחד שהי' מבקש ביום השבת שיהיו שולחים אחר קרובו אחד. והתיר להם להשכיר רץ בשבת ולשלוח אחריו כדי שלא תטרף דעתו עליו, כדאמרי' הכא דקונין משכיב מרע כדי שלא תטרף דעתו עליו".

פסק זה של רבנו שמריה הובא גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תרלז, וכן הובא גם במרדכי שבת שיד, הגהות מיימוניות הלכות שבת ב, ה, הגהות אשר"י בבא בתרא ט, לו):

"אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו אחר קרוביו, הא ודאי שרי, וזה התיר רבינו שמריה זצ"ל אפי' בשבת שמא תטרוף דעתו".

וכן נפסק בשלחן ערוך (או"ח שו, ט):

"אסור לומר לאינו יהודי שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספידו, אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו, ודאי שרי".

דעת חלק מהפוסקים היא שהצורך למלא את בקשת החולה על מנת שלא תיטרף דעתו נחשב פיקוח נפש, [ולכן נראה שיתירו לקרוא לקרובו אפילו אם הדבר כרוך באיסור דאורייתא] (לבוש או"ח שו, ג ואליה רבה שם אות י; פרי מגדים שם אשל אברהם ס"ק יח; לבושי שרד על המגן אברהם שם ס"ק יח; שו"ת מהרשד"ם ד, נד, שו"ת דבר יהושע חלק ב סימן קלג). וראו בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ב, קפ) שנראה שנטייתו היא לומר שהוא מוגדר כסכנה ואפילו איסורי דאורייתא יש להתיר, אך על כל פנים כתב שוודאי כל איסורי דרבנן יש להתיר.

ובשו"ת רדב"ז (חלק ד סימן סו) דן בשאלה של חולה האומר שצריך תרופה פלונית והרופא אומר שאינו צריך, האם שומעים לחולה באשר אין הרופא אומר שהתרופה תזיק לו. אחד הטעמים שכתב שם לשמוע לחולה הוא חשש שתיטרף דעתו. דבריו אלה הובאו להלכה במשנה ברורה (סימן שכח ס"ק כה, ובביאור הלכה שם ד"ה ורופא). ומשמע מדבריהם שיש להתיר אפילו איסורי תורה עבור כך (וכן דייק מדבריהם בציץ אליעזר חלק ח סימן טו פרק ט).

לעומת זאת, חלק מהפוסקים סבורים שרק איסורי דרבנן התירו. בשו"ת הרי בשמים (חלק ב סימן קפט) השיג על השואל ומשיב הנ"ל וכתב שאין כאן סכנה אם לא ימלאו בקשתו, ורק איסור דרבנן התירו. וכן פוסקים נוספים הגבילו את ההיתר לאיסורי דרבנן (שו"ת מחזה אברהם [לרב אברהם שטיינברג] או"ח סימן מו; אגרות משה או"ח חלק ה סימן יח (לסימן שו סעיף ט), אולם ראו בדבריו באו"ח חלק א סימן קלב; מנחת יצחק חלק ג סימן ע).

בערוך השולחן (או"ח סימן שו סעיף כ) חילק:

"אמנם החולה כשאומר שישלחו אחרי קרוביו והוא חולה מסוכן, מחוייבים לשלוח אינו יהודי אחריהם; אפילו לשכור אינו יהודי בשבת שילך, דחיישינן להחולה שלא תטרף דעתו עליו אם לא יקיימו דבריו, וכמה דברים תקנו בקניינים מפני תקנת החולה כמבואר בח"מ סי' ר"ן. ומכל מקום שהישראל בעצמו יעשה איסור שבות לא הותרה, שהרי אין זה רפואה אלא חששא בעלמא ולכן בענין דממצא חפצך ודבר דבר חיישינן לזה ולא בדבר איסור גמור. ונ"ל אם הרופא אומר שיש סכנה אם לא יקיימו דבריו, הרי הוא ככל חולה שיש בו סכנה".

ובדומה לערוך השולחן כתבו המנחת יצחק (חלק ד סימן ח) ושבט הלוי (חלק ח סימן סה), שהכל תלוי בנסיבות, ואם נראה שיכולה לצמוח מזה סכנה, יש להתיר אפילו איסורי תורה.

ובציץ אליעזר (חלק ח סימן טו פרק ט) כתב לחלק:

"וצריך לומר דשאני הדבר בהיכא דחששת טירוף דעתו הוא מפני שלא ממלאים רצונו בדבר שחושב שאם ימלאו רצונו ויתנו לו זה, יביא לו הדבר את רפואתו, בכפי שהמדובר ברדב"ז, כי בשם חששת הטירוף יכולה להביאנה לידי סכנה ממשית. ורק בהיכא שחששת הטירוף הוא מפני שאין ממלאים רצונו בדבר שאינו נוגע לעצמותו, כבהיכא שמונעים ממנו נחת רוח לגרש את אשתו או להקנות דבר פלוני לפלוני, וכן בלהביא לו קרוביו שיראם, בכל כגון דא שיערו חז"ל שאי מילוי רצונו אינו יכול להביאו לידי סכנה של ממש, ויכול רק לגרום להרעה במצב רוחו וצלילות דעתו במצבו, ומשום כך לא התירו בשם כי אם לעבור על איסורי שבות. ובהיכא שרואים שאי מילוי רצונו גם בשם תביאו לידי פיקו"נ כותב באמת גם בשם הערוך השלחן באו"ח שם, דאם הרופא אומר שיש סכנה אם לא יקיימו דבריו הרי הוא ככל חולה שיש בו סכנה ע"ש, ולזה אולי המכוון גם בפרמ"ג שם בא"א סקי"ח במ"ש על האי דינא בשם בלשון: כל פיקוח נפש שרי אף בד"ת כ"ש במידי דרבנן עיינו שם".

ולפי זה, בכל מה שנוגע לרפואתו, מניעת טירוף דעתו של החולה נחשבת פיקוח נפש. ולגבי בקשות החולה בדברים שאינם נוגעים לרפואתו, מותר לעשות איסורי דרבנן בלבד, אלא אם נראה שיש סכנה אם לא יקיימו דבריו, שאז מותרים אפילו איסורי תורה. ובדומה לזה כתב גם בשו"ת להורות נתן (חלק ה סימן כז, אם כי בחלק ח סימן כג נראה שנטה לומר שבכל אופן זה נחשב פיקוח נפש).

ועיינו עוד בפסקי תשובות (סימן שו אות כט), משנה אחרונה (סימן שו ס"ק מא), ובמאמרו של הרב עקיבא משה שינברגר (הצטרפות לנסיעה בשבת עם חולה, צהר יד עמ' שסא-שסז).

ולמעשה, כיוון שספק נפשות להקל, נראה שבכל אופן שיש חשש לטירוף דעתו של חולה נחשב הדבר לפיקוח נפש שמחללים עליו את השבת אפילו באיסורי תורה, וקל וחומר באיסורי דרבנן. אמנם, בכל מקום שניתן למעט באיסורים ללא חשש שיהוי, יש להעדיף לעשות באופן שאינו אסור אלא מדרבנן.

⁶ מבואר בגמרא (יומא פד ע"ב):

"ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי".

ופירש רש"י:

"ננעלה דלת. והתינוק נבעת".

ומשמע שעצם הפחד של התינוק נחשב סכנה.

וכן כתב המאירי שם:

"ננעלה דלת בפני תינוק ויש לחוש שמא יבעת וימות, שובר את הדלת ומוציאו ואף על פי שהוא מבקע עצים לנסרים שהוא צריך להם".

וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת ב, יז):

"ננעלה דלת בפני תינוק, שובר הדלת ומוציאו ואף על פי שהוא מפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה, שמא יבעת התינוק וימות".

ומכאן עולה שאצל ילד קטן, חרדה קשה נחשבת סכנת נפשות. ובשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א סימן קלב) נשאל על יולדת שאומרת שמפחדת לנסוע לבד לבית החולים, וכתב:

"אבל מכל מקום לדינא כיון דמצינו ביולדת שעלולה להסתכן מחמת פחד, מי הוא שיכול לסמוך על חילוקים בחשש פקוח נפש, ולכן אם אומרת שהיא מתפחדת אף אחרי שמסבירין לה שאין מה לפחד ליסע בעצמה, יש בזה חשש פקוח נפש וצריך הבעל או האם ליסע עמה".

ולא אצל יולדת בלבד, אלא אף אצל שאר חולים ואפילו אצל אנשים בריאים כתב בשו"ת להורות נתן (חלק ח סימן כג):

"הנה ודאי דשייך פחד על העתיד העלול להביאו לידי סכנת נפשות, ומכל שכן בחולה שיש בו סכנה, וכהא דגיטין (ע א) שלשה דברים מכחישים כחו של אדם ואלו הן פחד וכו', ופירש"י דאגה שדואג על דבר העתיד כגון טירוד מזונות או פחד אויב. וכן בש"ס בבא בתרא (י א) גוף קשה פחד שוברו עיינו שם, הרי דאפילו גוף שהוא קשה, דהיינו גבור, מכל מקום הפחד שוברו. וא"כ ודאי שמשכחת פחד דאף שאינו נוגע לרפואתו ומכל מקום שוברו ויכול להביאו לידי סכנה, ומכל שכן בחולה שיש בו סכנה".

ועיינו בחשוקי חמד (יומא פד ע"ב), לגבי זקן שבניו רגילים לבוא אליו ובאותה השבת נמנע מהם ברגע האחרון לבוא, והזקן היה עלול להיבהל שעה שימצא את עצמו לבד, ובאותו זמן אף נכח פושע בבניין, והתיר להם להתקשר לזקן על ידי גוי או שינוי. אמנם לא רצה להקל להתיר איסורי תורה, כיוון שלא היה ברור שיבוא לידי חרדה. ונראה שהכל לפי הענין.

⁷ כפי שיבואר לקמן בהערה 9, באופנים המוצעים לקיים את המפגשים יש לכל היותר איסור דרבנן, שהוא בוודאי מותר עבור אנשים שיש חשש לבריאותם הנפשית, שעבורם מותר לעבור גם על איסורי דאורייתא, כפי שנתבאר בהערות לעיל.

⁸ כפי שמבואר במקורות שיובאו בהערה 9, בחיבור אודיו בלבד, לאחר שנוצר החיבור, הדיבור אל המכשיר יוצר שינוי זרם בלבד, שדינו קל יותר, ולדעת חלק מהפוסקים אין בו כלל איסור מעיקר הדין. לעומת זאת, בחיבור וידאו, יש שחששו לאיסור דרבנן של רושם בתנועות מכוונות לפני המצלמה.

⁹ עיינו תחומין יד, טלוויזיה במעגל סגור בשבת, חילופי מכתבים בין הרב רוזן לגר"מ פיינשטיין ורב יהושע נויבירט (עמ' 432 ואילך); תחומין כה, מצלמות טלוויזיה במעגל סגור בשבת, מו"ר הגרז"ן גולדברג והרב ישראל רוזן (עמ' 441 ואילך); תחומין כה, טלוויזיה במעגל סגור בשבת, הרב שמואל רבינוביץ (עמ' 450 ואילך); תחומין כו, שינוי זרם חשמלי בשבת, הרב ישראל רוזן (עמ' 83 ואילך); שו"ת במראה הבזק חלק ג תשובה לד.

במקורות אלו נתבארו החששות הכרוכים בשימוש במכשירים הללו בשבת. נסכם את הדברים בצורה כללית:

1. בהפעלת המכשירים עשויה להיות סגירת מעגל חשמלי, שלדעת החזון איש יש בכך חשש מלאכה דאורייתא, ולרוב הפוסקים היא אסורה מדרבנן.

2. לאחר שהמכשירים כבר פועלים, הדיבור אל המכשיר הוא שינוי זרם בלבד, שלרוב הדעות אין בו איסור. לכן, מותר לדבר אל אדם הלובש מכשיר שמיעה שהופעל מלפני שבת.

3. כאשר ישנה מצלמה הפועלת, יש שחששו שאף על פי שמבחינה חשמלית עמידה לפני המצלמה אינה גורמת אלא לשינוי זרם, מכל מקום ישנו איסור של רושם ביצירת התמונה שעל המסך. אולם איסור זה הוא לכל היותר מדרבנן, כיוון שאינו מתקיים, וכן מטעמים נוספים, וכגון שאינו בגדר רושם כלל, וכן שהוא גרמא בעלמא. במקום שבו האדם כלל אינו מתכוון להצטלם על ידי המצלמה, כגון במצלמות לצורכי ביטחון, ישנם צדדים נוספים להקל, משום דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא דלא ניחא ליה; ברם, צדדים אלו אינם שייכים בנידון דידן, שבו האדם כן מכוון להצטלם.

4. אם מה שצולם או הוקלט נשמר בזיכרון המכשיר, יש שחששו משום מתקן מנא. ועיינו בשו"ת במראה הבזק חלק ט תשובה יב הערה 4, שיש שחששו בכך למלאכת כותב. כפי שנתבאר שם, מסתבר שהחשש הוא לכל היותר לאיסור דרבנן.

¹⁰ כמבואר בהערה 9, באופן זה מבחינה חשמלית יש כאן שינוי זרם בלבד, ואף מבחינת המצלמה יש כאן לכל היותר איסור דרבנן של רושם, ואף בזה יש צדדים להקל.

¹¹ בשלחן ערוך (או"ח שכח, יז) פסק שאמירה לנכרי מותרת אפילו עבור חולה שאין בו סכנה, וקל וחומר בנדון דידן, שכפי שנתבאר מסתבר שנחשב כמו חולה שיש בו סכנה. ולגבי חולה שיש בו סכנה מבואר ברמ"א (או"ח שם, יב) שאם ניתן לעשות על ידי גוי ללא דיחוי כלל, עדיף לעשות על ידי גוי. וגם בנדון זה, אם הדבר מתאפשר ונצרך, עדיף להיערך מראש עם גוי שיפעיל את המכשירים.

¹² בשלחן ערוך (או"ח שכח, יז) הכריע שמותר לעשות מלאכה דרבנן בשינוי עבור חולה שאין בו סכנה. ומביא המשנה ברורה (שם ס"ק קב) שלדעת החיי אדם, אם אי אפשר לעשות בשינוי, מותר אף בלא שינוי. ואף לגבי חולה שיש בו סכנה, מבואר ברמ"א (או"ח שם, יב) שאם ניתן לעשות בשינוי ללא דיחוי כלל, עדיף לעשות על ידי בשינוי. ולכן, אף שכאמור לרוב נידון זה נחשב שיש בו סכנה, מכל מקום אין כאן בהילות ועל כן יש לעשות בשינוי ככל שניתן.

¹³ כפי שנתבאר לעיל הערה 9, יש שחששו לאיסור בשמירה בזיכרון המכשיר.

¹⁴ שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ט; שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן נד; שו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן לח אות טז, ועוד. וכן נפסק בשו"ת במראה הבזק חלק א תשובה כו שאין להקל בזה שלא בשעת הדחק. ועיינו עוד בשו"ת במראה הבזק חלק ה תשובה סב לענין מקומות שנהגו להשמיע קריאת מגילה באמצעות רמקול.

¹⁵ בספר רץ כצבי (פסח סימן יד) דן אם יש דין שומע כעונה בסיפור יציאת מצרים, והביא שם צדדים רבים שאין שם גדר של שומע כעונה שצריך לצאת ידי חובה, אלא כך גדר המצווה, שמספרים יחד ועונים. ולכן נראה שמי ששומע את הענין של יציאת מצרים, מקיים בכך סיפור יציאת מצרים, ואין צורך לשמוע ממש את קולו כמו בברכות או בקריאת המגילה.

¹⁶ על פי שו"ת מנחת אלעזר חלק ב סימן עב; אגרות משה או"ח חלק ב סימן קח; שם או"ח חלק ד סימן צא אות ד; ציץ אליעזר חלק ח סימן יא; ושו"ת מנחת שלמה הנ"ל בהערה כתב שהחזון איש גם הסתפק בזה.

¹⁷ כתבו התוספות (פסחים פה ע"ב ד"ה וכן לתפלה; ראש השנה כז ע"ב ד"ה ושמע) שאף אם יש מחיצה מפסקת בינו לבין המניין, יכול לענות אחר כל דבר שבקדושה ששומע מהמניין. ועל פי זה נפסק בשלחן ערוך (או"ח נה, כ):

"היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים".

ועל פי זה כתבו כמה פוסקים (אורח משפט חלק או"ח סימן מח; אגרות משה או"ח חלק ד סימן צא אות ד; יחוה דעת חלק ב סימן סח; פסקי תשובות סימן רטו אות ג ועוד) שהוא הדין אם שומע בשידור חי ברדיו או מכשיר את המניין, רשאי לענות אחר דברים שבקדושה. ואף שמבואר בשלחן ערוך שלדעת היש אומרים אם יש דבר טינוף או עבודת כוכבים מפסיק אינו רשאי לענות, כתבו הפוסקים שזה אינו שייך כאשר הקול מועבר באמצעות גלי הרדיו וכדומה, שאין זה נחשב שהקול עובר דרך מקום טינוף (וראו ביחוה דעת שם טעמים נוספים לכך).

¹⁸ כן הורה גם הרב צבי הרשל שכטר. וכפי שנתבאר לעיל בהערות 8–10, באופן זה מסתבר שאין איסור כלל מעיקר הדין. אבל עדיין אין להתיר זאת לכתחילה, מהטעמים שנתבארו בהערות 1–2.